שלוש שנים חיכה פיטר פלצ'יק למדליה הזו. בטוקיו היה בטוח שיזכה וגם המדליה הקבוצתית לה היה שותף פעיל עם הנבחרת, לא כיפרה על הכאב העצום. את אולימפיאדת ריו הוא פיספס בגלל פציעה קשה בכתף, שהצריכה ניתוח. כשהוא בן 32 ועם אפשרות שפריז 2024 תהיה האולימפיאדה האחרונה שלו, הוא בא נחוש וחדור אמונה לכאן כדי לחזור לארץ עם המדליה שהיתה כל כך חסרה לו.
אין מגיע כמו שמגיע לפלצ'יק. הוא עלה לישראל כתינוק בן 9 חודשים מאוקראינה עם אימא שנאלצה לגדלו לבד כי אביו נפטר מסרטן. גם האם נאלצה להיפרד ממנו לזמן ממושך כדי לעבוד בארצות הברית ולשלוח לארץ כסף כדי שיהיה לסבא ולסבתא איך לגדל את פיטר בראשון לציון. הסבא של פיטר הכיר את פאבל מוסין, מאמן ג'ודו מראשון לציון, והוא שלח את פיטר אליו. זה לא היה פשוט כי לפלצ'יק היו בעיות בעצמות.
ככה גדל, ככה התפתח, ככה התקדם. הוא עבד כמאבטח בלילות במועדונים ולא ידע מה זה להתפנק. נלחם מול החיים כפי שנלחם על המזרן, פגש את כל האתגרים ביום יום כפי שפגש את היריבים בזירה. לפני שטס לפריז אמר כאן אצלנו בריאיון שהוא יותר טוב מפלצ'יק של טוקיו. אמר וצדק. כשיצא אתמול מחוץ לכתלי השאן דה מארס הוא נתן לכל כלי תקשורת מישראל את מלוא תשומת הלב. פלצ'יק הוא כבר עכשיו כוכב תקשורת. המדליה הזו תשים אותו במסלול של סלבס ביום בו יחליט לפרוש. הוא לא ייעלם מהנוף גם אחרי שיחליט לתלות את החגורה והחליפה.
מה דעתך על הכתבה?