12 ג'ודוקות, שישה לכל מין, ייצגו את ישראל בטוקיו – המשלחת הכי גדולה מהג'ודו שהשתתפה אי פעם במשחקים האולימפיים. לשם השוואה, בריו 2016 היו שלושה גברים וארבע נשים. אין ספק שככל שהכמות עולה הסיכויים למדליה עולים, אבל זה לא נותן ערבון לדבר. אפשר לשאול את אריק זאבי, שיודע היטב איך מביאים מדליה אולימפית, אבל גם זוכר מצוין איך מגיעים פייבוריט למשחקים האולימפיים ומודחים כבר בסיבוב הראשון.
"זה מצחיק, אבל בלונדון 2012 הרגשתי הכי מוכן אי פעם לתחרות כלשהי, לא רק אולימפית, והודחתי בסיבוב ראשון כבר אחרי 43 שניות. אין חוקים בדברים האלה", הוא מספר בריאיון לוואלה! ספורט.
ובכל זאת ישראל שולחת נבחרת מכובדת מאוד.
"בוא נחלק את זה ככה. יש לנו בנבחרת הנשים כאלו שנכנסו ברגע האחרון ויש גם את לי קוכמן בגברים שהוא לא פייבוריט למדליה. אני לא חושב שיש ציפייה מהבנות להביא מדליה. אולי רק תמנע נלסון לוי שיכולה לאיים על מדליה. היא היחידה שעשתה תוצאות באופן קבוע ונמצאת בצמרת. אם היא תגיע לקרב על מדליה זה יהיה הישג גדול. רז הרשקו וענבל לניר יעשו למשל תחרות טובה מאוד אם יגיעו לשביעייה הראשונה. בגברים כל אחד ביום בהיר יכול להביא מדליה אבל אם אני צריך לשים את הז'יטונים שלי, זה יהיה על פיטר פלצ'יק ושגיא מוקי. הסיכויים של שגיא לקחת מדליה היו יותר גבוהים אם האולימפיאדה הייתה נערכת לפני שנה. בשנה הזו ראינו כמה הפסדים שלו וגם הצטרפו כמה כוחות חדשים במשקל שלו כמו הגיאורגי טאטו גריגאלשווילי. הוא עילוי שפתאום פרץ ויכול לטרוף את הקלפים. אני חושב שצריך לצפות למדליה אחת לפחות מהג'ודו, אבל זה לא יהיה פיקניק".
באיזה משקל אתה רואה את הקושי הכי גדול אצל הגברים?
"עד 73 קילוגרם אצל טוהר בוטבול ומעל 100 קילוגרם אצל אורי ששון. שני המשקלים האלה מאוד קשים גם כי שני החזקים ביותר במשקלים האלה – אונו היפני עד 73 וטדי רינר במאה פלוס – בכלל לא מדורגים. זה אומר שאחד המדורגים, אולי טוהר ואורי, עלול למצוא את עצמו מולם בסיבובים הראשונים ולדעתי זה גזר דין מוות ספורטיבי. לכן צריך לחכות להגרלה ואנחנו נתונים לחסדי ההגרלה. בשמינייה הראשונה בשני המשקלים האלה יש יריבים מאוד חזקים. במשקלים של שגיא ושל פלצ'יק יש לנו את הסיכויים הכי טובים ולא רק בגלל האיכות שלהם. שגיא יכול לנצח כל קרב, אבל יש לו גם יריבים שהוא מתקשה מולם. כל מי שתופס למעלה ואגרסיבי מקשה יותר על שגיא. תהיה תחרות פתוחה במשקלים שלהם".
אריק, אתה בן אדם שמונע מהרבה רגש. אין ספק שבג'ודו לא רק הכוח והטכניקה מדברים, אלא גם הראש והלב. איפה נמצא שגיא במפה הזו?
"אין ספק שמאז ששגיא זכה באליפות העולם לפני שנתיים בטוקיו, קרה משהו. כשאתה אלוף עולם קורים שני דברים. קורה לך משהו שאתה מרגיש ציפייה מוגברת וכל הפסד נתפס קשה כי בונים עליך. וגם יתר הספורטאים מסמנים אותך. אני משוכנע שכל אחד במשקל של שגיא עוקב אחרי הקרבות שלו ומתכונן אליו. הרבה יותר קל כשאתה מגיע לא מסומן ולא מתכוננים אליך. אבל שגיא הוא חית תחרות ואם הוא בריא הוא צריך להביא מדליה. הוא ג'ודאי גדול ויהיה חבל אם לא תהיה לו מדליה אולימפית בקריירה. אני מאמין שהוא יגיע לקרב על מדליה ויזכה בה".
כמעט שבוע עובר בתחרויות הג'ודו ובכל יום משקל אחר. איפה עדיף להיות ממוקם בימי התחרות?
"התשובה פה היא חד משמעית. תמיד עדיף להתחרות בהתחלה, עדיף ביום השני. אבל מה לעשות שהמשקלים הגבוהים הם בסוף ואז אתה מתבשל במיץ של עצמך. ההמתנה לא קלה. אחת הטעויות הקשות בקריירה שלי היתה באולימפיאדה בבייג'ינג. לפניה לא היה דירוג עולמי ואני לא טרחתי להתחרות בכלל מחוץ לאירופה. רק באליפויות העולם יצאתי מאירופה. ואז הגעתי לבייג'ינג הרבה לפני התחרות שלי וגילי לוסטיג הזהיר אותי מזה. הגעתי לכפר האולימפי מוקדם ובימים הראשונים עוד היה בסדר אבל אחרי שבוע כבר לא החזקתי את הלחץ וחשתי דעיכה גדולה. הרגשתי שאני נובל מיום ליום. מאוד לא חכם להגיע הרבה זמן לפני התחרות ואת זה למדתי בבייג'ינג".
גל פרידמן אמר לי בריאיון שאסור להנמיך ציפיות לפני אולימפיאדה ואסור להגיד שמדובר רק בעוד תחרות כדי להילחם בלחץ.
"זה נושא מאוד מעניין. קודם כל, לא משנה מה תגיד, ספורטאי יודע שבסוף האולימפיאדה היא התחרות הכי גדולה. כל ההיערכות מסביב אחרת. התכוננת לזה כל החיים. לא משנה מה, הספורטאי ירגיש שזו התחרות הכי גדולה. אבל השייטים למשל לא ממש מרגישים את האולימפיאדה כי הם ישנים רחוק מהכפר האולימפי ולא חשים מה שמרגישים כשאתה מוקף באלפי ספורטאים מכל העולם בתוך הכפר. בגדול, אני מסכים עם גל ולא מסכים כי כל ספורטאי הוא אחר. גל היה ספורטאי שלא התרגש בכלל ואחד עם אופי כזה צריך להדליק אותו. יכול להיות שיש ספורטאים שכן צריך להוריד מהם את הלחץ. המאמנים אמורים להכיר את הספורטאים שלהם יותר טוב מכולם".
מה היית נותן כדי לחזור שוב לרגעים האלה שלפני אולימפיאדה? או שמתאים לך דווקא שגמרת עם זה?
"אני שבעתי לגמרי מתחרויות. לא היה שום שלב שהתבאסתי שפרשתי או שדגדג לי לחזור. אני זוכר פה ושם דברים שעשיתי רע או לא עשיתי טוב וזה קצת מבאס, אבל אני ממש לא רוצה כעת לשים שוב את החליפה ולהתחרות".
מה עם עמדת המאמן? זה לא מדבר אליך?
"אני הכי אוהב לאמן ואני מאמן ילדים. השבוע הסתיימה אליפות והמועדון שלי לקח הכי הרבה מדליות בילדים ובילדות. אני מאמן בהדר יוסף. פעם לא חשבתי לאמן ילדים ושאפתי לאמן רק לבוגרים. אבל לאתר ילדים, לבנות אותם ולעצב אותם זה דבר מדהים. אם אחד הילדים האלה יגיע יום אחד לבוגרים וייקח מדליה אולימפית, אני אהיה הכי מסופק. לגבי אימון בוגרים, אם פעם הייתי משוכנע שאני אעשה את זה, היום כבר לא בטוח. זה עדיין חלום בצד אבל אני יכול גם לראות את עצמי מסיים בלי לאמן בוגרים".
ביום בו אורן סמדג'ה יחליט שזה מספיק והוא ירצה לעזוב את התפקיד, אתה תרצה לרשת אותו?
"אם זה יהיה בטווח הקרוב, לא נראה לי. אם למשל ניקח תסריט לא ריאלי שאורן ירצה לפרוש אחרי טוקיו, אני לא לוקח את הנבחרת הבוגרת. עוד שלוש שנים או שבע שנים אולי כן, אבל לא עכשיו. אני לא יכול גם להפסיק כרגע את העשייה שלי בדברים אחרים ולהישאב רק לתוך עמדת מאמן נבחרת הגברים בג'ודו. בעוד כמה שנים אלוהים גדול, אבל אני לא נעול על זה כמו שרציתי פעם".
איך אתה רואה את העובדה שלא יהיה קהל בטוקיו?
"לספורטאים הישראלים זה יכול רק לעזור. הישראלים באופן מסורתי חווים באולימפיאדה יותר לחץ מרוב המדינות האחרות. יש משהו חסר פרופורציה בתקשורת הישראלית לעבר הספורט הישראלי. זה שיש להבות נמוכות בטוקיו כי אין קהל, יכול לעזור לספורטאים שלנו".
איך מביאים את המקסימום לאולימפיאדה?
"אני לא יכול לתת טיפ אחד. יש הרבה מרכיבים אבל קודם להגיע הכי בריא לתחרות, הכי חד ולהביא רוח לחימה בטח בג'ודו. צריך להיות מוכנים להתאבד על המזרן".
מה ההסבר לזה שאנחנו אימפריה בג'ודו?
"אנחנו לא אימפריה. אנחנו לא רוסיה, לא גיאורגיה, לא אזרבייג'ן ולא צרפת. אנחנו במקום טוב. באולימפיאדה הקודמת סיימנו במקום ה-17 בג'ודו ואני חושב שאנחנו יכולים להתקדם כמה מקומות בטוקיו. בגדול, ענף קרב מאוד מתאים למנטליות הישראלית. זה גם לא ענף יקר מדי. עניין המסורת מוסיף. רואים שג'ודו מביא מדליות וילדים רוצים להצטרף להצלחה. וגם נבנתה כאן שיטת אימון נכונה. אנחנו למעלה בבוגרים אבל די למטה בג'וניור, שם אין לנו הישגים. יש בור אחרי הדור הזה אבל אני מאמין שזה יילך וישתפר כי יש לנו גילאי קדטים מאוד כישרוניים".
מה דעתך על הכתבה?