האולימפיאדה בטוקיו נמצאת, אם לשאול דימוי מתחום האתלטיקה – בישורת האחרונה שלה. הדברים נכתבים יותר משבוע לסיום התחרויות, כך שבהחלט יש מצב שעוד יישברו כמה שיאי עולם, רמת התחרויות תיסק אל על והיפנים יורשו לנהור בהמוניהם כדי לעודד את המשתתפים מהיציע.
ברשותכם אקח הימור פרוע ואהמר שכל זה לא יקרה. שיא עולם אולי נשבר ועוד יישבר פה ושם, אבל לא נמצא יורש למייקל פלפס, לא ליוסיין בולט ולא לסימון ביילס. אל האחרונה תכף נשוב.
אז אולי זו שנת הקורונה שפגמה בשטף האימונים והתחרויות, אולי אלה האצטדיונים הריקים ואולי בכלל… אתם יודעים מה? עזבו: מטוקיו 2020 נזכור בעיקר את העובדה שהתקיימה, בקושי, ב-2021.
מכיוון שכך, ולמרות הרצון הכן של שדרני ערוץ הספורט לשדר-לשווק לנו את האולימפיאדה הנוכחית כאיזה אירוע שיא, הרי שלמשחקים האולימפיים היה בעיקר שיא אחד – וכמה מפתיע שהוא לא היה על המסלול, המזרן או במים, אלא בעיקר בתקשורת. אני מתכוון כמובן לפרישה המתוקשרת של המתעמלת המחוננת סימון ביילס מהתחרויות, בעקבות מתח נפשי.
בהיעדרן של אגדות ספורט אחרות, ביילס הייתה אמורה להיות כוכבת העל הזוהרת ביותר של המשחקים. במקום זאת היא הפכה להיות הדמעה שלהם. ועל זה בדיוק אני רוצה לדבר.
אין לי בעיה עם זה שביילס פרשה בגלל עומס מנטאלי, רק שעומס מנטאלי כמוהו כעומס פיזי: עד רמה מסוימת מצופה מספורטאי-על שיידע להתמודד עמו, מרגע מסוים מוטב שתפרוש. אני מעלה את הנקודה הזאת כי חשוב לי להבין שלא על ביילס עצמה אני מדבר (למרות שהייתי מכבד אותה עוד יותר לו הייתה פורשת יומיים לפני התחרויות ולא יומיים לתוכן) אלא על התגובות למעשה.
בבת אחת העלו עיתונאים, כותבים ופרשנים על נס את הכנות של ביילס ויש אף שהגדירו את עצם הפרישה כמעשה הכי גדול שעשתה ביילס בקריירה שלה, שהרי הוכיחה שמותר להישבר, מותר להתרסק ובעיקר מותר לדבר על זה – בעוד שאני, בור מוחלט וחסר רגישות שכמוני, סברתי שהתחרויות האולימפיות הן על חוסן פיזי ומנטלי כאחד, אבל מה כבר אני מבין? יש כנראה אנשים שעבורם לראות את ביילס טובעת בדמעות של עצמה נראה מרהיב יותר מאשר כל פליק-פלאק שמסתיים בנחיתה מושלמת.
וזו בדיוק הבעיה שלי, לא רק עם ביילס, אלא עם הדור שבטוח שהבעיות האישיות שלו הן נחלת הכלל. אנשים בגילי נתקלים בזה כמעט על כל צעד ושעל: בעבודה, במילואים ובכל מקום שבו מתרחש מפגש בין דורי.
אני לא רוצה לקבוע שהולך ופוחת הדור, ילדיי שגיליהם בין 16-26 וחבריהם, מוכיחים לי שיש המון דברים לאהוב גם בדור הזה, אבל הפריכות המנטאלית שלהם, בהכללה כמובן, משגעת אותי. בין כמה אנשים בגילי השתרש כבר הביטוי "מת לו/לה האוגר" כלומר: הם עוד פעם הגיעו לעבודה באיחור, עם פנים נפולות, בטוחים שהעובדה שרבו עם בת/בן הזוג או לא הצליחו להירדם בלילה, היא ענייני.
אל תבינו אותי לא נכון – אני אולי לא סובל בכיינים, אבל עדיין מעדיף אותם על מתאבדים. ואני בהחלט לא חושב שכל הדברים צריכים להישמר בבטן. זה בהחלט בסדר להודות במצוקות, אבל רבאק – יש הבדל בין להשפיל מבט ולהודות שמשהו אתך לא בסדר, לבין לנופף בזה בגאווה.
על הדור שקדם לשלי אמרו שהוא נכה רגשית: המלחמות, המתח, הרצון להיות כמו כולם, לשחק אותה קשוח ועוד. כל אלה תבעו ממנו מחיר גדול. יכול להיות, אבל הנכונות שלו לעמוד במבחן היא זו שאפשרה לו להקים מדינה ולשמור עליה, כנגד כל הסיכויים. ולא רק כאן: אומות גדולות ואנשים גדולים הם אלה שידעו להיות קשוחים. לא תמיד, אבל כשצריך.
החיבוק החם שהעניקו יותר מדי אנשים לספורטאית מצוינת שכשלה ברגע האמת, העלה על נס את החולשה. כלומר, את ההפך ממצוינות ספורטיבית או אחרת, שמושתתת על היכולת להפוך גם את ההפסדים הכואבים ביותר לדלק שיניע את ההישג הבא, במקום להתבוסס בהם.
בבקשה חברי, קצת אופי: אל תהיו סימון ביילס (למען הסר ספק: שנייה רק לנדיה קומאנץ' בדברי ימי ההתעמלות). רע לכם? תתמודדו לבד לפני שאתם רצים לספר לחבר'ה (ובמקרה שלה מדובר בכל העולם).
תתחבטו, תתלבטו, תחנקו את הדמעה, תנשכו את השפתיים. זה מה שעושים אלופים, בספורט ובחיים בכלל, כמו שהייתה פעם סימון ביילס….
מה דעתך על הכתבה?