ריצת חייה: דיאנה ויסמן בראיון מיוחד לרגל יום האישה

בסוף, דיאנה ויסמן הבינה שמה שמונע את ההתקדמות שלה לא נמצא אצלה ברגליים, אלא בראש. לפני פחות משבוע היא שברה – פעמיים – את השיא הישראלי בריצת 60 מ' באליפות אירופה באולם שנערכה בגלזגו. בכך היא המשיכה את מסורת שבירת השיאים שלה, שהגיעה לשיאה בקיץ האחרון עם ניפוץ השיא המיתולוגי של אסתר רוט שחמורוב בריצת 100 מ'.

"פחדתי לשבור את השיא ההוא של אסתר", מודה ויסמן (20) בראיון לספורט1, "שיא שמחזיק 46 שנה, ובסוף באה איזו בחורה מאשקלון ושוברת אותו?". אלא שמאז, כאמור, משהו בתפיסה שלה השתנה. "עכשיו אני באה לתחרויות גדולות ולא מפחדת מאף אחד. אני כבר מאמינה ביכולות שלי, ומה שיהיה יהיה".

כמה זמן לקח לך לעכל ששברת את השיא הגדול הזה?
"רק ביום השני של האליפות, כשסיימתי לרוץ את ה-200 מ', האסימון נפל ופשוט התפרקתי ובכיתי. ניגשו אלי אנשים ושאלו אותי מה קרה. לא הצלחתי להסביר להם שזה מההתרגשות. ידעתי שעכשיו אקבל את החשיפה שחיכיתי לה".

החשיפה אומנם הגיעה, אבל משהו עדיין היה חסר. ויסמן: "ציפיתי שבעקבות שבירת השיא, אמצא לעצמי ספונסר, ובינתיים זה לא קורה. את התמיכה שלי אני מקבלת מהאגודה שלי, "מכבי הישגים ראשל"צ", מ"אתנה" ומ"נייקי". השתחררתי לפני כמה חודשים מהצבא, ואם ההורים שלי לא היו תומכים בי, לא הייתי איפה שאני היום. יש לי מזל שהם מבינים באתלטיקה".

עדיין לא מצאה ספונסר. ויסמן (לירון מולדובן)

ההורים של ויסמן לא סתם "מבינים באתלטיקה". אמה אירנה ספורטאית בעברה וכיום המאמנת האישית של בתה. "אמא מחזיקה אותי הכי חזק. יש לה תוכניות אימונים שהיא יושבת עליהן ימים ולילות כדי שהכל יהיה מדויק. היא אומרת לי איך לאכול, איך לרדת במשקל כשצריך. היא משקיעה בי את כל הזמן שאין לה. בלעדיה לא הייתי מצליחה. אף מאמן לא היה מביא אותי למה שהיא הביאה אותי". במשך השנים קיבלה אירנה ויסמן הצעות מספורטאים נוספים שרצו להתאמן אצלה, אבל המציאות לא אפשרה זאת. "אמא שלי מורה בבית ספר ומנהלת חדר כושר במכללה האקדמית באשקלון. לקחת ספורטאי זה אומר לקחת עליו אחריות ולקדם אותו, והיא לא יכולה לעשות את זה. צריך שלמאמנים יהיה מעמד. אם היו נותנים לה תקציבים, היא הייתה יכולה לעזוב את העבודות שלה ולהתמקד בספורט הישראלי, ולא רק בי. לצערי, זה לא אפשרי".

איך אתן עושות את ההפרדה?
"יש הרבה מריבות. לפעמים באימונים אין לי כוח, והיא מתעקשת בשבילי ובשביל התוצאות שלי. בבית אנחנו שוכחות ממה שהיה באימון והכל רגיל. היא אומרת שאני מגשימה את החלום שלה דרכי והיא שמחה שעקפתי אותה בהישגים".

לאליפות בגלזגו הגיעה ויסמן כשהיא מדורגת במקום ה-25. לגמר היא אומנם לא הגיעה, אבל סיימה במקום ה-11 כשהיא מעמידה את השיא החדש על 7.32 שניות. "זו הייתה תחרות מרגשת מאוד", מודה האצנית, "רצתי מול ספורטאיות עם תארים ושיאים ושהשתתפו במשחקים האולימפיים. התרגשתי מאוד, ניסיתי לרוץ כמו באימונים ולא לפחד, והצלחתי. לא האמנתי שאעלה כל כך בדירוג ואעשה כזה הישג. לשבור שיא ישראלי זו חוויה מרגשת."
באשקלון אין אצטדיון אתלטיקה, ולכן היא עושה מדי יום את הדרך לראשון לציון כדי להתאמן. היא מודה שחשבה תחילה לעבור דירה, אבל אז החלה לחשוב ברצינות על החזון שלה: ניהול מסלול אתלטיקה.

מתי התחלת לחשוב על זה?
"קראתי תגובות לשיא שלי, והיו כאלה ששאלו: 'איפה בדרום יש חוג אתלטיקה?' ואף אחד לא ענה. הם לא ענו כי אין מה לענות, אין חוג כזה. גם אם אנשים רוצים להביא את הילדים שלהם, איכשהו בישראל לא רואים את האתלטיקה כ'מלכת הספורט'. עכשיו יש שיאים, ואני חושבת שהמודעות צריכה לעלות ושבכל עיר בישראל יהיה מסלול אתלטיקה, כדי שהילדים יילכו ויתאמנו ויידעו מה זה. יש ילדים שאומרים לי שהם רוצים להיות כמוני. מה אגיד להם? 'אתם לא יכולים להיות כמוני כי אין לכם איפה להתאמן'? אני רוצה שהילדים האלה יגשימו את החלומות שלהם ובעזרת השם יום אחד יהיה פה אצטדיון ואגודה ואני אנהל אותה. זו השאיפה הכי גדולה שלי: אני רוצה להרים את האתלטיקה בישראל, ואני רוצה להתחיל קודם כל באשקלון".

בתקופה האחרונה ספורט הנשים בישראל רושם הישגים יפים, כמו אלה של לונה צ'מטאי סלפטר, אדווה כהן וחנה מיננקו.
"אני שמחה מאוד ומקווה שהחשיפה הזו תביא לכך שיהיו עוד אתלטים ושילדים לא ילכו רק לחוגי כדורגל, כדורסל וג'ודו. אני מקווה שההישגים האלה יגרמו לאנשים להבין שצריך להשקיע בענף ושהשיא שלי, למשל, יישבר ולא יחכה 46 שנה".

"מקווה שהחשיפה הזו תביא לכך שיהיו עוד אתלטים" (דני מרון)

מה דעתך על ספורטאיות שעולות להתחרות עם איפור? זה נוח?
"כל עוד זה לא מפריע, למה שלא נעלה לרוץ או לקפוץ עם איפור? מה, אם אנחנו ספורטאיות אז אסור לנו להיות יפות? זה מרגיש טוב להיות גם ספורטאית וגם יפה".

את מאוד פעילה ברשתות החברתיות למען זכויות בעלי חיים.
"זה משהו שאני מאוד אוהבת. אני פעילה בעיקר בעיר שלי, וכל כלב שאני רואה ברחוב, אני מחפשת מיד את השבב שלו כדי לאתר את הבעלים. שבת אחת היה כלב ששוטט מתחת לבית שלי ואני פשוט ירדתי אליו, עוד לפני שצחצחתי שיניים. מבחינתי זה היה כלב שצריך להציל. ניגשתי אליו, הושטתי לו יד והוא תקף אותי. קיבלתי נשיכה רצינית ברגל, ויש תמונות מאליפות אירופה שרואים סימן גדול. למזלי הייתי עם מכנסיים ארוכים, ככה שהנשיכה לא הייתה חזקה מספיק. צילמתי את הכלב וככה לא הייתי צריכה להתחסן נגד כלבת, שזה שש או שמונה זריקות מאוד קשות בבטן. זה היה יכול לפגוע בי. אם הייתי צריכה לעבור את זה, לא הייתי יכולה להתאמן, ואמא שלי חששה שכל העבודה הקשה שעשינו הלכה לפח".

מה תעשי ביום שאחרי האתלטיקה?
"כמו שאמרתי, ניהול אתלטיקה זה בהחלט הכיוון שלי, אבל אני גם רוצה לעסוק במשהו שקשור לבעלי חיים. אני מאכילה את החתולים ברחוב שלי, וזה עושה לי קצת בלגן עם השכנים. השבוע, כשהם ראו אותי בטלוויזיה, הם קצת נרגעו".

רוצה להרים את האתלטיקה בישראל. דיאנה ויסמן (דני מרון)