רן שגיב: "אם בתי הספר ייפתחו ליותר ענפים, המצב ישתנה"

אנחנו אמנם בשנת 2019, אבל ייתכן מאוד שמרבית מהילדים בישראל לא יודעים מהו ענף הטריאתלון. הספורט שמשלב בין שחייה, רכיבה על אופניים וריצה התפתח מאוד בשנים האחרונות לא רק בארץ, אלא בעולם כולו. במדינתנו הקטנה, הדבר בא לידי ביטוי בניצן ראשון במשחקים האולימפיים בריו 2016, אז נשלח רון דרמון לייצג אותנו. שלוש שנים עברו ונראה שבטוקיו 2020 המסורת תימשך. הסיפור הנוכחי בענף שייך לצמד האחים רן ושחר שגיב, כאשר שחר המבוגר מאחיו בשלוש שנים הוא הנציג הבולט לטוקיו 2020.

רן בן ה-22 לא מוותר על האפשרות ששניהם יהיו בטוקיו תחת דגל ישראל. לפני פחות מחודש הוא סיים במקום החמישי בתחרות גביע העולם במקסיקו, ולדבריו מדובר בהישג הטוב ביותר שלו. רגע לפני שהוא יוצא לשתי תחרויות בהונגריה וקנדה ומשם ממשיך למחנה אימונים בספרד, הוא הגיע לארץ לתקופת מבחנים ומצא גם זמן לשיחה עם ספורט1 על החלום.

"אני נמצא הרבה בחו"ל בגלל התחרויות, אבל בסיס האימונים שלי הוא בארץ", מספר שגיב. "אני גר ומתאמן בזיכרון יעקב ובמכון וינגייט, שם יש את קבוצת הבוגרים של איגוד הטריאתלון. הרכיבה עצמה היא באזור של וינגייט. שירתתי שם בצבא, בבה"ד 8 כספורטאי מצטיין ועכשיו אני לומד במקביל לאימונים. אני עושה תואר באוניברסיטה הפתוחה במדעי המדינה ויחסים בינלאומיים. איך זה אפשרי עם כל הנסיעות? אני לומד ושומע הרצאות בטיסות ובין אימונים".

חולם להגיע יחד עם אחיו לטוקיו. רן שגיב (איגוד הטריאתלון)

באיזה שלב בילדות נחשפת לטריאתלון?
"ספורט הוא משהו משפחתי אצלנו. אבא שלי (ד"ר שמי שגיב) היה ספורטאי אולימפי באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 בריצת מרתון. זה התחיל מגיל מאוד צעיר. לא ראיתי בזה ספורט, אלא אורח חיים ובילוי משפחתי. אבא רץ ואנחנו הילדים על האופניים אחריו. התחלנו להתחרות, אבל לא בקטע של לעשות הישג. נטו בילוי. עם הזמן הבנתי שאני רוצה להשיג יותר, להיות טוב יותר והתחלתי להתאמן. משנה לשנה זה נעשה יותר רציני".

את הבילוי המשפחתי כאמור חלק עם שחר, שהפך גם הוא להיות טריאתלט מצטיין. "כמובן שאחי הוא ההשפעה הכי גדולה עליי. הוא סלל את הדרך ואני נאלצתי ללכת בעקבותיו. השינוי הכי גדול היה בגיל 15. הצטרפתי אז לאקדמיה למצוינות במכון וינגייט, בעצם לפנימייה שם. עזבתי את החברים, את הבית. הגעתי למקום בו כולם כמוני, כולם בעצם עם שאיפות אולימפיות. מאז החיים שלי מוקדשים לענף".

ניסית תוך כדי להתמקד במקצוע אחד מבין השלושה?
"הריצה היא החלק היותר חזק שלי. היה שלב שבו דיברו שאולי אעזוב את הטריאתלון ואתמקד רק באתלטיקה. זאת הייתה אופציה ושקלתי את זה עד גיל 16. ייצגתי את ישראל בפסטיבל אירופה לקדטים באתלטיקה בריצת 3000 מטרים וגם שנתיים לאחר מכן הייתי רחוק שנייה וחצי בריצת 10000 מטרים מקריטריון לאליפות אירופה בנוער לאתלטיקה. בסוף הבנתי שאני רוצה להמשיך בטריאתלון כי אני אוהב את זה וראיתי את עצמי מצליח יותר".

הבילוי המשפחתי הפך למקצוע. שגיב על האופניים (איגוד הטריאתלון)

אתה מסכים עם הקביעה שלנוער של היום קשה יותר להצטרף לענף כי זה כרוך בפרידה מהמסכים והניידים להרבה שעות?
"ברור. אתה לא יכול לעשות אותו אם אתה לא אוהב להיות בחוץ, אני לא מכיר אף אחד כזה בענף. אם זה לרוץ, לרכב על אופניים, לשחות בים. אתה נהנה מזה שאתה אקטיבי. חיכיתי לימי שבת כדי לקחת את האופניים ולטייל. הבנתי שאם אני לא איהנה מזה, אז לא אצליח. בעיניי זה תמיד היה כיף. הצעירים עם הניידים היום זה הולך ומחמיר. ספורט הוא לחלוטין הוא הפתרון האולטימטיבי לכך. לא כולם אוהבים לרוץ, אבל אני בטוח שכל אחד ימצא ספורט שהוא מתחבר אליו וייהנה ממנו. אפילו לא תחרותי. אני חושב שאם בתי הספר ייפתחו ליותר ענפים, המצב ישתנה. מה שמציגים כרגע זה כדורגל, כדורסל וריצות, שגם הן לא מועברות בצורה שגורמת לילדים להתחבר. אתלטיקה היא מאוד מגוונת. אני בספק אם ילד בחטיבת הביניים בכלל מכיר מקצועות כמו ריצת משוכות, קפיצה לרוחק ובמוט.

בספרד יש שביל באורך 50 ק"מ וכשאני שם אני רואה איך משתמשים בו בתי ספר כדי ללמד את הילדים לרכוב על אופניים. אם בשיעורי ספורט יצאו מהקופסה ויקחו את הילדים לטיולי אופניים, אולי משם יגיע הישראלי הבא בטור דה פראנס. ילדים כלל לא יודעים כמה זה מגניב לרכוב על אופניים אמיתיים, לא חשמליים, כי הם לא נחשפו לכך. כל אחד יכול למצוא נישה וזה לא ממש קורה. אני יודע שילד ממוצע לא נחשף לטריאתלון ואולי גם לא ישמע על זה אף פעם. עכשיו הענף גדל בישראל והחשיפה עולה. אורח חיים בריא הוא דבר מאוד חשוב".

צריך לבוא עם רקע כלכלי מסוים כדי לקחת חלק בענף?
האמת שכן. הציוד עולה כסף, דברים מסביב עולים כסף. אם משפחה תרצה לגדל שחיין, אז הוא יצטרך רק בגד ים, משקפת וכובע ולהגיע לאימון. בטריאתלון העלויות הרבה יותר גבוהות. רק האופניים הם סיפור בפני עצמו. בשנים הראשונות בענף, בתור ילד, ברור שההורים צריכים לספק את התמיכה, אחרת לילד אין סיכוי. כמו שאין רוכבים קנייתים בטור דה פראנס, אבל יש הרבה רצים קנייתים באתלטיקה. זוג נעליים מספיק. בשביל אופניים צריך יותר כסף. הציוד אצלנו הוא הבעיה העיקרית, אבל מי שמגיע לרמה מסוימת כבר יקבל את התמיכה שהוא צריך. יש חברות שנרתמות בשביל ספורטאים. אני עכשיו בסגל עתודה של הספורט ההישגי ויש גם את המועדון שלי 'The buttons' שעוזר מבחינה כלכלית, מעטפת וציוד. המועדון הוא הגורם הכי חשוב בקריירה שלי. ספורטאי בארץ חייב את העזרה מבחוץ ובאמת שבמועדון שלי זה קורה רק כדי שאצליח. אני לא יודע איך הייתי מסתדר בלעדיו".

"הצעירים עם המסכים זה דבר שהולך ומחמיר" (איגוד הטריאתלון)

לעומת ענפי ספורט אחרים, אתה כן מטייל ברחבי העולם ורואה אותו.
"ממש ככה. אני רואה עולם ולא אולם. אחד הדברים המדהימים והכי טובים בספורט הוא זה שאני יכול להיות בשטח, בין אם זה לרוץ, לרכוב ולראות נופים יפים וכבישים מטורפים. לשחות בחופים מרהיבים. אתה חווה את המקום באמת. זה היתרון הכי טוב בספורט הזה. יש לי חברים שחיינים שטסים לתחרויות בחו"ל. הם רואים את הדרך באוטובוס מהמלון לבריכה ובחזרה. אני עדיין לא מעכל את כל מה שאני עושה. לאנשים מהצד זה נראה מטורף ששנייה אחת אני במקסיקו ובשנייה בספרד, אבל לי זה פחות מרגיש ככה. אני אומר שזאת העבודה שלי. אני נהנה לחוות מקומות חדשים, לראות, לטייל".

יש גם מקום לחשיבה תוך כדי התחרות או שזה רק עניין של כושר גופני וכוח?
"זה לא רק כוח. לוקח כמה שנים ליצור את המאמץ הפיזי והיכולת להחזיק כזו תחרות. אתה צריך גם לדעת 'לקבל כאפות' מכל הכיוונים כל הזמן. כל שנייה משהו יכול להשתבש וכל שנייה משהו משתבש. הניסיון הוא ללמוד איך לצאת מהמצבים ומה לעשות בכל מצב. ניסיון מנטלי חשוב יותר מהגיל עצמו".

בימים אלה, כאמור, הוא ממשיך בצבירת הניקוד למשחקים האולימפיים. "אני ממוקד מטרה. הכל מרגיש כמו מרתון מתמשך. קשה להגיע בטריאתלון למשחקים האולימפיים, יש רק 55 משתתפים מכל העולם. הקמפיין האולימפי אצלנו התחיל לפני שנה ויסתיים במאי 2020. יש ניקוד בסבבים והמטרה היא להיות בין הספורטאים שיכולים להשתתף באולימפיאדה. אפשר עד שני ספורטאים למדינה או שלושה, אם שלושתם בתוך הטופ 30. לאחי ולי יש סיכוי להיות ביחד בטוקיו 2020, וזה החלום".

טריאתלון זה לא רק כוח. שגיב (איגוד הטריאתלון)

איך זה לגדול עם אח שנמצא על אותו מסלול כמוך?
"זה כמו עסקת חבילה. בזמן האחרון יש יותר התעניינות בשנינו. זה סיפור שמצטלם יפה על שני אחים שאולי יתחרו אחד לצד השני במשחקים האולימפיים. גם אני הייתי מתלהב מזה. ברור שהוא במקום אחר, כי הוא בן 25 ובטוקיו יהיה בן 26, מה שנקרא גיל השיא. אני במקום שונה לגמרי. מבחינתי טוקיו היא בדרך. המטרה היא פריז 2024 מפני שאין כמעט ספורטאים בגיל שלי שנלחמים על הקריטריון בטריאתלון. אתה מגיע לדרישות שצריך רק בסביבות גיל 26-27. אין כוכבים אצלנו בגיל 22.

השנה יצא שהתחרינו רק פעמיים ביחד. לכל אחד יש מסלול אחר ושונה. אני לא רואה בו כיריב שלי, אלא כמתחרה אחד מתוך חמישים אחרים. זה שאנחנו מתחרים על שני כרטיסים ולא על אחד גורם לכך שהצלחה של שחר לא תפגע בשלי או ההפך. אין שום השפעה אם הוא ישיג את הכרטיס לפניי. על קו הזינוק זה לא רק אנחנו, יש שם עוד ספורטאים".

ואיך עושים את ההפרדה?
"אנחנו עושים גם דברים אחרים, למשל הולכים ביחד למשחקים של מכבי חיפה בכדורגל. אני הולך הרבה, שחר לפעמים בא איתי. אני אוהב את זה שעכשיו יש משחקים מוקדם בשבת. בדרך כלל כשהמשחקים בערבים מאוחר ביום חול אני כבר עייף מהאימונים. בשבת אחר הצהריים זה באמת כיף. אם כבר משפחה, אבא שלי התחיל לאמן את שחר רק לפני שנתיים. אותי הוא התחיל לאמן רק לאחרונה. לאמן ספורטאי בוגר זה כבר אחר, זה לא ילד. ממשיכים הלאה אם יש הערות, לא לוקחים אותן קשה. בסופו של דבר, הצלחה של שחר מדרבנת אותי ואני מאמין שגם הפוך".