"אף פעם לא חשבתי שאזכה במשהו, עבודה קשה משתלמת"

ניקול זליקמן
ניקול זליקמן | מאיה ביאליק

2019 הייתה השנה המשמעותית בקריירה של ניקול זליקמן. עם מדליית ארד באליפות אירופה, מקום 11 באליפות העולם וכרטיס לטוקיו 2020, המתעמלת האומנותית תוכתר הערב ל"תקוות השנה": "הבנתי מה אני שווה"

(גודל טקסט)
בליל ה-20 בספטמבר מצאה את עצמה ניקול זליקמן ערה עד שלוש לפנות בוקר. זאת שעה שהמתעמלת האמנותית בת ה-18 לא מכירה בסדר היום שלה, שמתחיל בשש וחצי בבוקר ונמשך לעיתים עד הלילה. אבל כמה שעות קודם לכן היא סיימה במקום ה-11 באליפות העולם בהתעמלות אומנותית – וחשוב מכך: הבטיחה מקום במשחקים האולימפיים בטוקיו – ותחושת האופוריה לא אפשרה לה לעצום עין.


"מצד אחד הייתה עייפות מצטברת שגמרה אותי בסוף. מצד שני הייתי כל כך מאושרת שהשגתי את המטרה שלי. אני זוכרת שאחר כך היינו כולנו בארוחת ערב והייתה שמחה גדולה. לא האמנו. זוכרים מהאליפות הזאת את הבכי שלי בסוף. הוא בא מהקלה וגם מהידיעה שהצלחתי", משחזרת זליקמן בראיון לספורט1.


השבוע לבשה זליקמן לראשונה בחייה את מדי צה"ל ופתחה פרק נוסף, רגע לפני שהיא נועלת את שנת 2019 בצורה המתוקה ביותר. הערב (רביעי) היא תוכתר ל"תקוות השנה" בטקס אנשי השנה של עיריית תל אביב-יפו. "אף פעם לא חשבתי שאזכה במשהו. נחמד לדעת שמעריכים אותי על העבודה הקשה", היא אומרת לקראת האירוע שבו יוענקו פרסים למובילי הספורט הישראלי בכדורגל, בכדורסל, באתלטיקה ובהתעמלות. "התואר הזה גורם לי להבין שעבודה קשה כן משתלמת ושמעריכים אותי על כך", היא מוסיפה בהתרגשות. "בעיניי זה מדהים. מסתכלים כאן על ההישגים הפרטיים שלי ולא יחד עם כל הנבחרת".


2019 הייתה מאוד הישגית עבורך, עם זכייה במדליית ארד באליפות אירופה בתרגיל החישוק וכמובן מדליית הכסף באליפות העולם כצוות.

"השנה הזו הייתה מאוד מאתגרת ומחשלת. אני שמחה שהצלחתי יחד עם המאמנות שלי לעמוד בכל הציפיות שהצבנו לעצמנו לשנה הזו. כשהגעתי לאליפות אירופה כן האמנתי בעצמי, אבל לא חשבתי שאזכה במדליה. אמרתי לעצמי שאעשה את הטוב ביותר ומה שיצא יצא. גם ההמשך באליפות העולם היה ככה. זאת הייתה תקופה מאוד מוצלחת שאזכור משום שהיא מראה לי מה אני שווה. אני מקבלת ממנה מוטיבציה להוכיח את עצמי עוד יותר במשחקים האולימפיים".



"אף אחת מאיתנו לא לבד". זליקמן לצד אשרם (איגוד ההתעמלות)


אמא שלך, לנה זליקמן, הייתה מתעמלת אמנותית בעברה, ועכשיו חלק מצוות האימון. אפשר לומר שנולדת לענף הזה.

"עוד בבטן של אמא שלי הייתי באולם, אז כן. באיזשהו גיל פשוט התאהבתי בענף, ואמא ראתה את זה והתחילה לעבוד איתי. לא רציתי שום חוג אחר. בהתחלה זה היה בגלל הנצנצים על הבגדים, אחר כך המכשירים, עם דגש על הסרט, וזה המשיך".

הפעם האחרונה בה ישראל שלחה שתי מתעמלות אומנותיות למשחקים האולימפיים הייתה בשנת 2008, אז עשו זאת אירה ריסנזון ונטע ריבקין הצעירה, שאותה אימנה אז אלה סמפולוב. סמפולוב היא החוט המקשר בין ריבקין וזליקמן, אותה הגדירה המאמנת עם פרישתה של ריבקין כ"דור הבא" בענף. היום, אפילו זליקמן מודה שאף אחת מהן לא חשבה שהדרך המשותפת תסתיים עם כרטיס לאולימפיאדה. 


"זה היה החלום שלי, אבל באותה תקופה היו ספקות", מספרת המתעמלת, "אחרי הפרישה של נטע, לא היה קל לסמפולוב להתחיל מההתחלה. צורת העבודה איתי שונה. אבל אני חושבת שאם לא התמיכה של אלה ברגעים הקשים, אולי לא היינו מצליחות לעשות את מה שעשינו."


בינך לבין לינוי אשרם, המתעמלת הבכירה, אין שום יריבות. זה משהו שלא מוכר בענף הזה.

"אנחנו חברות טובות ויודעות להרים אחת את השנייה כשצריך. התמיכה הזאת נהדרת משום שאף אחת מאיתנו לא לבד. אנחנו עוברות את אותם האימונים וחוות את אותו הקושי, וזה נחמד לדעת שיש מישהי שעוברת את אותה הדרך. בדרך כלל אנחנו ישנות ביחד במלונות, אבל בתחרויות חשובות אנחנו לא חולקות את אותו החדר, כי כל אחת צריכה את הריכוז שלה".


עד כמה החיים שלך שונים משל נערות אחרות בגילך?

"יש לי זמן לתחביבים ולהיפגש עם חברות. אני אוהבת מאוד לקרוא ספרי מתח. אני יוצאת עם חברות למסעדות, אבל יודעת מה אני יכולה לאכול ומה לא. יש סטיגמה כזו בכל מה שקשור לאוכל אצל מתעמלות אומנותיות שלא ממש נכונה. בסופו של דבר, אני צריכה לשמור על גזרה שתאפשר לי להתאמן ולבצע את התרגילים שלי בצורה המיטבית".

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי