שטילוב בראיון: "חשבתי לפרוש, אבל עכשיו אני רוצה מדליה בטוקיו"

שטילוב
שטילוב | עמית שיסל, הוועד האולימפי בישראל

לפני שלוש שנים עלו אצל המתעמל המצטיין מחשבות על סיום הקריירה, אלא שמדליית ארד באליפות אירופה שכנעה אותו להישאר. הספורטאי עטור הזכיות שוחח עם סתיו איפרגן

(גודל טקסט)
אלכס שטילוב כבר היה מוכן לחיים שאחרי ההתעמלות, אבל משהו בו לא היה שלם. זה קרה ב-2016, השנה בה זכה במדליה השישית שלו באליפות אירופה והבטיח השתתפות באולימפיאדה שלישית ברציפות. דווקא אז החל להרהר באפשרות של סיום הקריירה.


"לא ידעתי מה יהיה אחרי ריו, וראיתי את עצמי פורש", מספר המתעמל בראיון מיוחד. "הבנתי שאני כבר בן 29, אבל זה לא היה בגלל הגיל. ידעתי שמתישהו הפרק הזה יסתיים, וחשבתי שאולי זה הזמן".


לישראל חזר שטילוב כשהוא משתדל לא לחשוב על מה שקרה בריו, שם למרות הציפיות, הוא לא עלה לגמר תרגיל הקרקע. "לא הרגשתי הכי טוב. לא הבאתי לידי ביטוי את היכולות שלי בתרגיל. היום אני מבין שזה היה חלק מהעניין. לפעמים יש הפתעות לא נעימות, וזה בסדר". אבל אז הוא לקח הפסקה כדי לארגן את המחשבות, והחליט שהוא נותן עוד צ'אנס. שנה אחת בכל פעם, ותחרויות גדולות בלבד בתור התחלה. "לדעתי כל ספורטאי שבריא ומרגיש טוב צריך להשתתף באליפויות אירופה ועולם", הוא אומר. ודווקא שם, באליפות אירופה 2017, הגיע הסימן בדמות מדליית ארד.



שטילוב. ממשיך לכוון גבוה (דני מרון)


זה היה הרגע שגרם לך להבין שאתה יכול להתחיל מחדש את המסע האולימפי?
"יכול להיות שבפנים הרגשתי שאם הייתי בוחר לפרוש אחרי ריו, זה היה נגמר בטעם מר. לא רציתי לסיים ככה, אחרי אולימפיאדה מאכזבת. אולי הייתי חייב להביא איזשהו הישג כדי לפרוש בלב שלם. רק שמפה בעצם נפתח התיאבון והבנתי שיש לי עדיין מה לתת. הבנתי שיש לי עדיין את היכולת, והכי חשוב את הרצון. גם אחרי אותה זכייה לא ידעתי שאני הולך לקראת האתגר הזה בוודאות. רק לפני שנתיים המאמן סרגיי וייסבורג ואני גיבשנו החלטה והתחלנו להציב מטרות".


הצהרת שטוקיו 2020 לא תהיה בשבילך יעד לטיול, ושאתה מכוון למדליה.
"ברור. הייתי כבר בשלוש אולימפיאדות ואני יודע מה זה. מבחינתי, נסיעה רק כדי להשתתף היא לא מעניינת. המטרה עכשיו היא לעשות את ההישג הכי טוב שלי. אני לא רואה בטוקיו כתיקון לריו, כי כל תחרות היא תחרות חדשה, אני פשוט רוצה להצליח כמה שיותר. כל עוד אני מתחרה אני רוצה לנצח את כולם. בטוקיו שוב אתחרה בתרגיל הקרקע, והפעם אתחרה גם בתרגיל המתח".


הזכייה במדליית הזהב באליפות אירופה 2013 הייתה הרגע הכי שמח בקריירה שלך?
"אין ספק שזה היה רגע שמח, לא יודע אם הכי. היו לי כבר מדליות באליפויות אירופה ועולם ובאותו שלב ידעתי שאני מסוגל להיות אלוף אירופה. אני חושב שהרגע הכי שמח בקריירה שלי היה מדליית הארד באליפות העולם ב-2009. היא גם הייתה הראשונה שלי, וגם קרה שם משהו שלא האמנתי שאפשרי. כשראיתי שאני נמצא על פודיום אליפות עולם לצד כל המתחרים החזקים, הוכחתי לעצמי ולכולם שהכל ריאלי".



שטילוב מאושר עם המדליה השישית שלו באליפויות אירופה (AFP)


ההישגים שלך פתחו את הדלת לנבחרת גברים רחבה יותר, שבראשה ארטיום דולגופיאט. זה כבר לא רק אתה.
"בעיניי זה מצוין. זה אומר שאנחנו גדלים, ואני שמח שיש עוד מתעמלים. השאיפה הרחוקה היא שיום אחד נגיע להישגים כקבוצה. זה טוב לראות שיש עוד מתעמלים ברמה גבוהה שמביאים הישגים. הקשר שלי עם ארטיום קיים מאז שהוא עלה לארץ בגיל 12. הוא היה בא איתנו למחנות אימונים. אני לא רוצה לקחת קרדיט, אבל אני כן חושב שתרמתי לו. אם אני רוצה שמישהו ישבור את שיא המדליות שלי? אחרי שאפרוש, כמובן שאשמח. בסופו של דבר זה לטובת הענף ולטובת הספורט בארץ, וזה יותר חשוב מההישגים האישיים שלי".


לאורך כל הדרך הוא מקבל תמיכה מיעקב שחר, נשיא מכבי חיפה. "הוא הספונסר שלי כבר עשר שנים. אנחנו משפחה. יש לנו קשר מאוד אישי ונעים. אני לא צריך להראות לו כמה התמיכה שלו חשובה לספורט האולימפי הישראלי, הוא מבין את זה לבד. הוא משקיע בהרבה ספורטאים אולימפיים ובהתעמלות הוא תומך גם בארטיום ובאנדריי מדבדב".


בדרך לטוקיו הפכו שטילוב ואשתו אלה קליכמן (מתעמלת אמנותית בעבר) להורים לרום בן השנתיים, והמתעמל חושב כבר על הדור הבא. "רום בגיל שהוא מבין שאבא שלו ספורטאי, גם אם אין לנו בבית אפילו מדליה אחת שלי. כולן בבית של ההורים. עוד כמה שנים הוא יהיה בחוג התעמלות. אני לא יודע אם הוא יהיה ספורטאי מקצועי, אבל לדעתי אין ענף יותר טוב מההתעמלות כשזה מגיע לפיתוח יכולות פיזיות וקואורדינציה לילדים. פיתוח הגוף אצל ילדים הוא דבר מעולה".



דולגופיאט, שטילוב ומדבדב. יש עתיד לענף ההתעמלות (באדיבות איגוד ההתעמלות)


יכול להיות שאתה תאמן אותו? קריירת אימון מעניינת אותך?
"אולי. אני כן רואה את עצמי מתעסק בספורט ובהתעמלות בעתיד. אני רוצה להישאר בסביבה הזו כשאפרוש. אני עדיין לא יודע באיזה תפקיד ואיך זה ילך".


אז אפשר לסיים את הראיון במשפט הידוע "זה לא הגיל, זה התרגיל"?
"באליפות העולם האחרונה היה בגמר שולחן הקפיצות מתעמל מרומניה בן 39. בטוקיו אהיה בן 33. מדברים איתי על זה מתעמלים לא רק מהארץ, גם מהעולם. עכשיו אני שוב במקום שאני לא יודע אם אני יכול לראות את עצמי ממשיך גם לפריז 2024. אני באמת לא יודע. קשה לי לענות על זה משום שבכל פעם האתגר הוא גדול יותר".

 

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי