בפעם הראשונה הוא שתק. בשנייה, חרק שיניים. אבל הפעם השלישית בה צלם ביקש מבילי מילס לזוז החוצה מהפריים, בזמן שכל חבריו לנבחרת ה"אול-אמריקאנס" בריצה התייצבו זה לצד זה לצילום המסורתי, הייתה פעם אחת יותר מדי.
מילס, בן לשבט האוגללה, גדל בשמורה אינדיאנית ענייה במיוחד בדרום דקוטה והיה רגיל כל חייו לגזענות בשל מוצאו וצבע עורו, אבל היו רגעים ששברו אפילו אותו, כמעט. אז אחרי אותה תקרית הוא לקח כיסא, העמיד אותו סמוך לחלון וטיפס. הוא כבר שקל להתאבד בעבר וכמו אז, גם הפעם ויתר על כך ממש בשנייה האחרונה. במקום, הוא ירד מהכיסא, לקח פיסת נייר וכתב עליה את החלום הגדול שלו, אותו רצה להגשים עבור עצמו ועבור הוריו המתים: "מדליית זהב. אולימפיאדת 1964. ריצת 10,000 מטרים. להאמין. להאמין. להאמין".
סביר להניח שאפילו בילי מילס לא באמת האמין באותם רגעים. מה שבטוח, אף אחד אחר לא האמין – עד שזה קרה.
אחרי שנת דחייה ובלי קהל, המשחקים האולימפיים בטוקיו סוף כל סוף יוצאים לדרך וכל ספורטאי מבין אלפי המשתתפים בוודאי ישמח לחולל סנסציה דומה לזו שעשה בילי מילס בפעם הקודמת בה בירת יפן אירחה את המשחקים. סנסציה שנבחרה במקום החמישי בכל הזמנים בדירוג ההפתעות האולימפיות של בליצ'ר ריפורט ומוכרת בארצות הברית כ"נס האולימפי הראשון שלנו", 16 שנים לפני הנס על הקרח.
עד היום נערכו 24 מרוצי 10,000 מטרים אולימפיים, התחרות הארוכה ביותר המתרחשת כולה בתוך אצטדיון האתלטיקה. מילס הוא האמריקאי היחיד שאי פעם זכה במדליית הזה. למעשה, הוא האדם היחיד מחצי הכדור המערבי שעשה זאת, וההתחלה ממש לא רמזה על ההמשך.
כאמור, הוא גדל ללא אמצעים רבים, איבד את אימו בגיל שמונה ואת אביו בגיל 12 ונותר תחת פיקוחם של אחיו ואחיותיו הגדולים. אלו הצליחו לעזור לו לצאת ללימודים בתיכון, שהיה מרוחק 11 שעות נסיעה מהבית שלהם ושם גם החלו להתגלות כישורי הריצה שלו, מה שהוביל למלגה מלאה מאוניברסיטת קנזס.
שם, בזמן שהוא הופך לאחד מרצי הקרוס קאנטרי (ריצות שדה) הטובים במדינה, מילס גם נתקל יותר מתמיד באותה גזענות כלפיו. הוא פשוט לא מצא את עצמו בתוך האוניברסיטה הגדולה וגם התוצאות החלו לדעוך בשלב מסוים. לכן, עם סיום לימודיו ואחרי שהשלים את התואר בחינוך גופני, הוא התגייס לחיל הנחתים.
היה זה הרופא הצבאי שגילה שמילס סובל מסכרת סוג 2. בעקבות הגילוי, מילס שינה את כל משטר התזונה והאימונים שלו ולפתע, החל לרוץ מהר וטוב מאי פעם, מה שהוביל אותו להגיע, כחייל, למבחנים האולימפיים.
שם, כאשר המאמן שאל אותו האם הוא כבר התחרה בריצת 10,000 מטרים, השיב מילס "כן, אבל רק פעמיים". הפעם השנייה מתוכן הייתה בבלגיה, שנה לפני אולימפיאדת טוקיו והוא הוביל למשך רוב הריצה, רק כדי לראות איך כל היריבים המנוסים חולפים על פניו בזה אחר זה בהקפה האחרונה. מילס היה שבור אחרי אותו הפסד, עד שאחד מאותם יריבים, הטוניסאי מוחמד גמודי, ניגש אליו ואמר לו "בילי, כל מה שאתה צריך זה עוד קצת מהירות". גמודי עוד ישוב לסיפור שלנו בקרוב.
מילס לקח את הטיפ שקיבל בשתי ידיים והחל לעבוד על המהירות שלו, תוך שהוא חולם לשבור יום אחד את השיא האמריקאי. חלום יפה, שגם נראה כמו קצה גבול היכולת שלו באותה עת. למעשה, כאשר העפיל לבסוף למשחקים האולימפיים, הוא בכלל עשה זאת מהמקום השני, אחרי התקווה האמיתית של האמריקאים לייצר משהו מפתיע – גארי לינדגרן, שכמה חודשים קודם לכן הימם את הסובייטים וניצח במפגש אתלטיקה בין ארצות הברית לברית המועצות.
אלא שלינדגרן בן ה-18 נחת בטוקיו כשהוא סובל מפציעה בקרסול וכך, הציפיות משני הרצים באדום-לבן-כחול לא היו גבוהות. רק לעשות תוצאה מכובדת ולא לבייש את הפירמה. עד כמה היו קטני אמונה במשלחת? כמה ימים לפני התחרות שלו, מילס ניגש לחנות של אדידס בטוקיו וביקש לקבל את הנעליים החדשניות והקלות שהחברה ייצרה עבור הרצים. הנציג האמריקאי במקום דחה אותו בטענה שיש כמות מוגבלת של הנעליים הללו, והן שמורות רק למועמדים למדליות.
למזלו של מילס, זו ממש לא הייתה הפעם הראשונה בה נתקל בקיר וכמו תמיד, הוא ידע לדלג מעליו. בדרכו לאצטדיון האולימפי ביום הריצה, ישבה לצדו אתלטית מפולין ששאלה אותו באיזה אירוע הוא משתתף. "10,000 מטרים", השיב. "ומי הולך לנצח בזה?", היא המשיכה. "אני", ענה מילס ללא היסוס.
וכך, ב-14 באוקטובר 1964, התייצב בילי מילס על קו הזינוק, לצד 37 מתחרים מ-23 מדינות. בינו לבין תהילת העולם הפרידו רק 25 הקפות של המסלול. 25 הקפות, ועוד כמה רצים אדירים, שהיו אמורים להביס אותו בקלות.
הבולט שבהם היה שיאן העולם האוסטרלי, רון קלארק, שהעפיל למשחקים האולימפיים עם זמן טוב כמעט בדקה שלמה מזה של מילס. מרגע שהמרוץ יצא לדרך, קלארק הכתיב בדיוק את הקצב האהוב עליו ובמהרה נותרו לצדו פחות ופחות רצים. בנקודת האמצע של הריצה, הקצב נראה הרבה יותר מדי מהיר עבור מילס והוא שקל לפרוש, אך חשב על אשתו פאט ("האדם הלבן הראשון שבטחתי בו"), שישבה ביציע ועודדה אותו.
כשהיה באוניברסיטה, הייאוש מהגזענות של מאמנו וחבריו לקבוצה ומהתוצאות הרעות שקדמו לגילוי הסכרת גרמו למילס לפרוש מהריצה לתקופה מסוימת. פאט הייתה זו שעודדה אותו לא לוותר. לכן, ברגע האמת, הוא החליט להשאיר על המסלול את כל מה שיש לו. אם לא בשביל עצמו, אז בשבילה.
שתי הקפות לסיום, נותרו לצד קלארק רק מילס ומוחמד גמודי. כן, ההוא מהטיפ. באמצע ההקפה האחרונה, גמודי, שהיה שלישי, דחף לפתע את שני יריביו המופתעים, השתחל ביניהם וברח כמה מטרים קדימה. מילס המותש כמעט נפל בעקבות האירוע. אלא שהוא ספג כל כך הרבה מכות ודחיפות בחייו, ותמיד ידע איך להישאר על הרגליים ולהמשיך הלאה.
הוא הצליח לשמור על שיווי משקל, המשיך לרוץ ומצא את עצמו במקום השלישי, עם פער שנראה בלתי ניתן לסגירה בשלב כל כך מאוחר של הריצה. גם אם היה שומר על מקומו ומסיים עם מדליית הארד, זה היה הישג נהדר עבורו. אבל זה לא מה שבילי מילס חלם עליו. זה לא מה שגרם לו לרדת מהכיסא שליד החלון. זה לא מה שהוא כתב על הדף והבטיח לעצמו ולהוריו המנוחים.
בישורת האחרונה, ניסה קלארק להיאבק בגמודי ללא הצלחה, בזמן שרצים אחרים שהיו סיבוב או שניים מאחור מפריעים להם לתפוס את המיקום הנכון. בשל כך, אף אחד משני המובילים לא שם לב למילס, שיצא מהמסלול הפנימי לכיוון האמצע והחל לרחף. אין דרך אחרת להגדיר זאת ופשוט תצטרכו לראות את הווידיאו.
את ניסיון הפריצה האחרון שלו, בשארית כוחותיו, הוא החליט מראש להתחיל מקו 90 המטרים מהסיום, בדיוק המקום בו ישבה פאט, בשורה ה-14 של האצטדיון האולימפי. השדר המנוסה של NBC, באד פאלמר, שהיה כל כך מרוכז בקרב על המקום הראשון, אפילו לא שם לב שמילס מגיח מאחור. היה זה הפרשן דיק בנק שהחל לצווח למיקרופון "תראו את מילס! תראו את מילס!". המשפט הפך למפורסם, אבל זה לא עזר לבנק, שפוטר מיידית משידורי האולימפיאדה בשל מה שהוגדר כ"חוסר מקצועיות".
ממש במטרים האחרונים, מילס השלים את העקיפה שלו וקרע את חבל הסיום. הוא קבע שיא אולימפי חדש, 28:24.4 דקות, ושיפר כמעט בדקה את השיא האישי שלו. עד כמה הוא היה אלמוני עד לאותו רגע? בשניות שלאחר הריצה, השופט היפני הגיע אליו, בישר לו שהוא ניצח ומיד הוסיף: "רק תגיד לי – מי אתה?".
אחרי אותה ריצה, המשיך מילס לקריירה לא רעה, שבר כמה שיאים אמריקאים ונכנס כמובן גם להיכל התהילה של האתלטיקה האמריקאית וגם לזה של הוועד האולימפי של ארצות הברית. ב-1983 הופק עליו סרט קנדי כושל בשם Running Brave וב-2004 הוא אפילו זכה לשאת את הלפיד האולימפי, לציון 40 שנים להישג שלו, אבל את החותם האמיתי שלו על העולם שלנו משאיר מילס הרחק ממסלול הריצה.
ב-1986 הוא הקים עם שותף ארגון מיוחד עבור הילידים האמריקאים. מטרת הארגון היא "לשפר את חיי הקהילה ולדאוג לצרכים הבסיסיים שלה", אולם מעבר לכך, מילס גם פועל על מנת לעודד צעירים מתוך הקהילה להאמין בעצמם, לצבור ביטחון ולרדוף אחרי החלומות שלהם. במשך שנים ארוכות הוא מתרוצץ ברחבי אמריקה, מספר את סיפורו ומשנה עוד ועוד חיים, מה שהוביל ב-2012 את הנשיא ברק אובמה להעניק לו את "מדליית אזרחי הנשיא", השנייה בחשיבותה בארצות הברית.
כשנולד, השם האינדיאני שהוענק לבילי מילס על ידי הוריו היה טמקושה טק'אהילה, שמשמעותו "אוהב את מדינתו". בטוקיו 1964, הוא זכה להוכיח זאת: "כשחציתי ראשון את קו הגמר, הבנתי שהמרוץ הראשון והחשוב יותר שניצחתי היה ריפוי של נפש שבורה. תוך כדי התהליך הזה, גם הפכתי למדליסט זהב", אמר לאחרונה.
מה דעתך על הכתבה?