הכול לטובה: משחקים אולימפיים ללא קהל יכולים להועיל לנו

טוקיו 2020
טוקיו 2020 | picture alliance / Contributor

משחקים אולימפיים ללא קהל יהיו שונים מאוד, אבל הישגי השנה האחרונה מוכיחים שאין קשר בין שיאים לנוכחות ביציעים. דווקא המשלחת הישראלית, שרגילה לסגר בטחוני בתחרויות, עשויה להיות מושפעת לטובה

(גודל טקסט)

יציעים ריקים עם צילומי זום מוזרים ב-NBA, השתלת סאונד של קהל בשידורי ליגת האלופות, שידורי ספורט ללא השתלת סאונד שבהם שומעים את הספורטאים עצמם – מאוד קל להיזכר באירועי הספורט של 2020/2021 ולהפיק מסקנות לא סימפטיות. ועכשיו גם אירוע הספורט הגדול מכולם יתקיים ללא קהל ביציעים.

עד לפני שבועיים-שלושה היו כאלה שקיוו שלפחות הקהל היפני יעשה את העבודה, ואז הגיע הווריאנט ההודי וחיסל גם את האפשרות של יציעים חצי מלאים או עשירית מלאים במקרה של אצטדיון האתלטיקה, אבל האמת היא שבוועד האולימפי הבינלאומי כבר היו ערוכים לאפשרות של איסור הקהל ביציעים עוד הרבה לפני כן.

לכן, אף אחד לא הופתע יותר מדי. ביום שבו הודיעו על מצב חירום בטוקיו ומשחקים אולימפיים ללא קהל בכלל, היו כאלה שחשבו שתיכף מגיע מבול של ציוצים או תגובות סטייל לברון ג'יימס בתחילת הקורונה ("אני לא משחק ללא קהל"), אבל נדמה שהתלונה הגדולה ביותר שנשמעה בשבוע האחרון היתה של סימון ביילס שאמרה בחיוך לפני ההמראה מארצות הברית לטוקיו: "זו תהיה הפעם הראשונה שאני מתחרה ללא ההורים שלי ביציע, אבל הם יהיו שם ברוחם". נכון, היה גל ביטולים של שחקני טניס מהטורניר האולימפי אבל כולם יודעים שעבור רוב הטניסאים – טורנירי הגרנד סלאם חשובים יותר.

סימון ביילס | Jamie Squire/Getty Images

אז אפשר להגיד שמצד אחד הספורטאים כבר התרגלו למציאות הרבה יותר גרועה שהיא שנה ללא תחרויות עם דחיות או ביטולים של אליפויות חשובות, וכל עוד לא ביטלו את המשחקים עצמם הם משחררים אנחת רווחה. מצד שני, אולי חלקם משחררים אנחת רווחה כי הם מרגישים שירד מפלס הלחץ? כנראה שאין אחד בעולם שיכול לדעת כעת, רגע לפני טקס הפתיחה בטוקיו, עד כמה המחסור בצופים ביציעים ישפיע, אבל מה שחשוב זה שלא יותר מדי ספורטאים מתרגשים מזה, גם בזווית הבינלאומית וגם בזווית הישראלית. 

הזווית הבינלאומית
"אני חושב שזו אווירה שהשחיינים התרגלו אליה בתקופה האחרונה ולמען האמת הם מרגישים עם זה בנוח", אמר לפני כמה ימים מאמן הגברים של נבחרת השחייה האמריקאית, דיב דרדן, כשנשאל לגבי תחושות השחיינים לקראת משחקים אולימפיים ללא קהל. קייטי לדקי, אחת השחייניות האמריקאיות הגדולות בכל הזמנים הוסיפה שהתחושות הן לא כאלו נוראיות, מכיוון שמבחינתה היא כבר היתה ערוכה לגרוע מכל –  ביטול של המשחקים האולימפיים. מדבריה אפשר להבין שכל עוד זה קורה, היא וחבריה נמצאים בשיא המוטיבציה והם יודעים טוב מאוד שמדובר ב"משחקים של טלוויזיה", כפי שהיא מגדירה את זה.

האמריקאים אגב, הם אלו שזקוקים לקהל יותר מכולם ככל הנראה. שחקני ה"דרים טים" למדו רק בשנה שעברה מה זה לשחק מול יציעים ריקים, ובדרך כלל בזירה האולימפית המשחקים שלהם מוגדרים כאירועי הספורט עם הביקוש הגבוה ביותר לכרטיסים יחד עם הגמרים של השחייה. השחיינים והאתלטים האמריקאים משתתפים ב"טריילז" במטרה להיכנס לנבחרת האמריקאית וזו בדרך כלל תחרות כל כך עוצמתית עם יציעים מלאים כך שמי שעובר אותה מוכן מנטלית לכל הלחץ ביציעים שיש במשחקים האולימפיים. בהרבה מדינות אחרות לאו דווקא רגילים לזה מגיל צעיר.

קווין דוראנט | Ethan Miller/Getty Images

ועדיין, גם כשמדובר בשני הענפים הבולטים במשחקים האולימפיים שהם האתלטיקה והשחייה והם גם מדידים, אפשר להסיק מסקנות מתקופת הקורונה. רק ב-2021 ראינו כמה מהביצועים המדהימים בהיסטוריה בכל אחד מהם, חלק עם קהל ביציעים וחלק ללא, חלק בארצות הברית וחלק לא. בסופו של דבר הסיבה לביצועים לא הייתה קהל שהיה או לא. היא הייתה מוכנות שיא והתמקדות אך ורק בספורט במשך יותר משנתיים וכל זה בנוסף לרמות המקצוענות שקיימות גם כך.

אולי אנשי מקצוע יחקרו עוד את התופעה ויכתבו על זה, אבל מסתבר שלשנת הקורונה היה אפקט מדהים על רוב הספורטאים בעולם, ובענפי הספורט האישיים אפשר לראות עד כמה זה עזר. לכל הספורטאים בעולם לא הייתה שום סיבה להתמקד בדברים אחרים, הם התעסקו רק בספורט. לאלו שכבר הבטיחו את מקומם בטוקיו ב-2019 הייתה עוד שנה שלמה להתכונן למשחקים, ולאלו שלא – הייתה הזדמנות נוספת. המשותף לכולם, היו פחות תחרויות והיה הרבה יותר זמן להתאמן ולשפר יכולות שבשנה אולימפית נורמלית לא היה זמן לעבוד עליהן. כולם מגיעים למשחקי טוקיו בקיץ 2021 הרבה יותר חזקים, ממוקדים ומשופרים, ואת כל זה נראה (וכבר ראינו בתחרויות האחרונות) באצטדיון האתלטיקה, בבריכה האולימפית ובאולם ההתעמלות. התמונות של ביילס רצה בוכה לחבק את ההורים שלה יוחלפו בויז'ואלס אחרים ותסמכו על המארגנים של המשחקים האולימפיים שהצהירו על חידושים טכנולוגיים שמיועדים בדיוק ל"נזקי קורונה" מהסוג הזה. 

הזווית הישראלית
בתור התחלה, נתייחס לרעיון הכללי של משלחת ישראלית במשחקים אולימפיים כי זה שונה מלהיות חבר בכל משלחת אחרת. ישראל היא מדינה קטנה במונחים של ספורט אולימפי וזה אומר שרובנו נזכרים בספורטאים האולימפיים פעם בארבע שנים ועוקבים אחריהם רק ביום הכי חשוב בקריירה שלהם ולא לכל אורכה. רק זה מעלה את מפלס הלחץ בצורה אדירה. דבר שני, ספורטאים ישראלים בכפר אולימפי הרבה יותר מוגבלים מספורטאים אחרים. מבחינה ביטחונית, אין להם את החופש לעשות מה שהם רוצים כמו להסתובב בעיר ולצאת לבלות עם המשפחה שהגיעה מהארץ לעודד. זאת הסיבה שאווירת הסגר, בועה או איך שלא תקראו לזה, היא לא ממש חדשה עבור ספורטאי המשלחת הישראלית ואנשי המנהלה שלה – כך שמהבחינה הזאת מדובר בסוג של יתרון. ובחזרה לעניין של מפלס הלחץ, נכון שרוב הישראלים יעקבו אחרי הספורטאים דרך התקשורת ונציגיה שנמצאים בטוקיו כבר ידאגו להזכיר לנציגנו שעומדת מאחוריהם מדינה שלמה, אבל עדיין עושה רושם שהמפלס עולה בעיקר כשספורטאי שלא רגיל לאצטדיונים מפוצצים נתקל בתופעה בפעם הראשונה, ואולי בגלל זה אנחנו צריכים להיות מעודדים.

קטי ספיצ'קוב | Sailing Energy

לגבי הענפים ה"ישראלים". אין מה להשוות בין הג'ודו לשייט. הג'ודוקות הישראלים חוו במשחקים האולימפיים אווירה שיכולה להיות דומה רק לתחרויות בודדות שהם מכירים בסבב העולמי, זה נכון. חלקם התמודדו עם זה יפה מאוד ובאחרים זה אולי דווקא פגע. אבל בסופו של דבר, עם כל הכבוד לאולם של אלפי מקומות, מה שהג'ודוקא הישראלי מרגיש במשחקים האולימפיים זה את ה"יציע הישראלי". בדרך כלל הוא מאוכלס בכל אנשי המשלחת והספורטאים מהמשקלים האחרים לצד המשפחות, המאמנים האישיים וכל מי שרק יכול לתפוס מקום ליד משה פונטי והחבורה. הפעם היציע הזה יהיה קטן יותר, אבל הוא יהיה. צריך לזכור שהמשחקים סגורים לקהל שקונה כרטיסים, אבל פתוחים לכל מי שנושא אקרדיטציה ואפשר להמר שישראל תדאג להביא כמה שיותר אנשים כאלה ליציע.

וחוץ מזה, הג'ודוקות הישראלים גם יודעים שהאפשרות השנייה, של יציעים מלאים, הייתה יכולה אולי לפגוע בהם. אחרי הכול מדובר במולדת הג'ודו, ולפני כמה שבועות המידע שהיה בידיהם הוא שהיציעים יהיו מאוכלסים רק ביפנים. ואם ג'ודוקות ישראלים יעלו לשלבים הגבוהים סביר להניח שהם יתמודדו מול יפנים בדרך למדליה לא? אז בואו נחשוב על זה שוב, כנראה שזה טוב לנו.

לגבי השייט, הרי לפי התחזיות לישראל יש סיכוי לא רע להיאבק על מדליה בגלשני רוח לנשים ואולי אפילו לגברים, ושם שום דבר לא משתנה. תחרויות השייט תמיד מתקיימות באתר נפרד שהוא גם ככה מבודד ומנותק מכל מה שקורה במשחקים האולימפיים. בתחרויות אלה בכל מקרה אין קהל, כך שבגזרה הזאת לא צפוי שום שינוי והאווירה תישאר בדיוק אותה אווירה פלוס כמה בדיקות קורונה.

פיטר פלצ'יק
פיטר פלצ'יק | דני מרון

עכשיו אפשר לחזור לענפים היותר פופולאריים בעולם. כשמדברים על שחייה ישראלית, האווירה אצל חובבי השחייה היא כזאת. הדחייה של המשחקים האולימפיים בשנה היא הדבר הכי טוב שקרה לשחייה הישראלית. היא עשתה את ההבדל בין שאיפה לגמר אולימפי לפנטזיה על מדליה אולימפית של אנסטסיה גורבנקו ש-2021 הייתה שנת הפריצה שלה.

כשהיא ניצחה באליפות אירופה במשחה ה-200 מעורב אישי לא היה קהל ביציעים, וזה לא מנע ממנה לנפץ לרסיסים את שיאה הישראלי. אם היא תמשיך ככה בטוקיו אז כן, אפשר לפנטז. אותו דבר לגבי ריצת המרתון לנשים. לונה צ'מטאי סלפטר כמו גם מארו טפרי, איימרו עלמיה וגירמה אמרה ירוצו הרחק מטוקיו, במזג האוויר הנוח של סאפורו, וזה משהו שהוחלט כבר מזמן בלי שום קשר לקורונה. גם עליהם לא תהיה שום השפעה שלילית ואולי אפילו להיפך. וגם במקרה של לינוי אשרם ושל תחרויות ההתעמלות האומנותית כמו גם תחרויות התעמלות המכשירים, אולי דווקא השקט ופחות מחיאות הכפיים של צופים ממדינות גדולות מאיתנו – יוכלו איכשהו להשפיע פחות על השופטים ובמידה מסוימת גם לעזור? יש המון תאוריות לקראת הלא נודע, אבל מה שחשוב זה להבין שעבור ספורטאים רבים ה"לא נודע" הזה הוא לאו דווקא רע.

דני בורשבסקי הוא פרשן אתלטיקה קלה בערוץ הספורט ובשוונג. בעבר כתב הספורט האולימפי של וואלה! ושליח וואלה! ספורט למשחקים האולימפיים בבייג'ינג ובלונדון

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי