גנים ירוקים מקיפים את הניפון בודוקאן. צרצרים מכל פינה. אתה צועד בין עצים גבוהים עד שנגלה לפניך מקדש הג'ודו הזה. מה לא אמרו עליו, על האולם שנבנה לקראת אולימפיאדת טוקיו 1964 ובינתיים רק גורם למפח נפש למשלחת הישראלית, יום אחרי יום. היכל התהילה כאן בטוקיו הוא בינתיים היכל הדמעות עבור הג'ודוקות מישראל. טוהר בוטבול ותמנע נלסון לוי היו בטוחים שהם שווים מדליה אולימפית מארד כאן בטוקיו, אבל נותרו עם אותו כאב שמפלח את החזה. כאב הלב איתו נסעו מכאן שירה ראשוני וברוך שמאילוב.
הירידה מהיציע למיקס זון של התקשורת אחרי הפסד אורכת אולי 30 שניות. אין קהל, כך שהמסדרונות שוממים. מקבלים כרטיס מהסדרן ונכנסים פנימה. כבר שלושה ימים שהעיתונאים תופסים את אותה פינה בסוף אולם התקשורת ומחכים. הסיטואציה קשה. גם קצת מביכה. הן לג'ודוקא שהפסיד והן לעיתונאים שצריכים לעמוד מולו ולשאול שאלות בשיא הרגישות. זה לא כדורגל או ענף קבוצתי אחר בו המרואיין הוא חלק מחבורה שהפסידה ונוח לתת בראש ולדרוש הסברים.
כאן עומד מולך ספורטאי שכל חייו התאמן, הקדיש לילות וימים, חגים ושבתות כדי להחזיק מדליה אולימפית עד סוף החיים. הדמעות שלהם לא פוסקות והם לא יכולים לדבר. טוהר בוטבול ביקש להמתין ופתח ברז באיזה כיור באולם התקשורת כדי לשטוף את הפנים ולהשפריץ הרבה מים על הראש. בסוף הוא גם יצא לבקשת ערוצי החדשות מחוץ לאולם לריאיונות קצרצרים שגם אותם ביקש להפסיק, כי הכאב והאכזבה היו גדולים מדי. אף אחד לא יכול להבין את הכאב שלהם.
שלושה ימי קרבות בשלושה משקלים שונים לכל מין הסתיימו. אם נודה על האמת, כל הארבעה שהיו קרובים למדליה לא סומנו מלכתחילה ככאלה שייקחו כאן מדליה. תמיד יש ציפייה, אבל זו לא הייתה המטרה שאין בלתה – אבל כשאתה כבר מגיע לרגע הזה וכמעט נוגע בו, זה כבר סיפור אחר. כאן תחושת הפספוס משתלטת. לך תדע אם בעוד שלוש שנים בפריז, תוכל להיות שוב על המזרן.
ממחר (יום שלישי) זה כבר עולה מדרגה. גם שגיא מוקי, שיעלה ליום הקרבות שלו, וגם פיטר פלצ'יק ביום חמישי, מסומנים באיגוד הג'ודו, בוועד האולימפי וקודם כל בעיני עצמם כמי שצריכים לזכות במדליה ולא משנה הצבע. מוקי עשה את זה כאן לפני שנתיים והפך לאלוף העולם לשנת 2019, אבל את הכושר שלו רק הוא מכיר. דבר אחד בטוח, אף אחד כאן במשלחת הישראלית לא רוצה שוב דמעות של כאב. רק של אושר.
מה דעתך על הכתבה?