דווקא בשעתו היפה: המאבק שמאיים על הספורט האולימפי

עצוב מה שקורה בין איגוד הג'ודו לוועד האולימפי. אמיתי, עצוב. זו האולימפיאדה הכי מוצלחת בתולדות ישראל, כזו שאחריה צריכים לדפוק על השולחן ולבקש מהמדינה עוד תקציבים לענפים האולימפיים שהוכיחו את עצמם כאן. אבל במקום שכולם יהיו מאוגדים יחד, כאגרוף אחד, למען המטרה, ראינו כאן שיש ג'ודו ויש כל השאר. יש ועד אולימפי ויש ג'ודו. יש מאבק מכוער ומיותר שעלול לדרדר את הספורט למטה, דווקא בשעתו הכי יפה.

לנו כתקשורת זה נפלא. באים לדבר עם אורן סמדג'ה אחרי ההישג האדיר בשבת עם המדליה בנבחרות, והמאמן הלאומי יורה גם על יעל ארד, בלי להזכיר את שמה, וגם על משה פונטי עם דגש על שמו ועל החובה למנות אותו ליושב ראש הוועד האולימפי הבא. בעוד שלושה חודשים יסיים יגאל כרמי כהונה של שתי קדנציות אולימפיות כיושב ראש הוועד האולימפי, ומי שאמורה לרשת אותו היא ארד, שנמצאת כאן כחברת הנהלה בכירה ואחראית מקצועית במקביל.

פונטי עדיין לא הצהיר רשמית שהוא מתמודד לתפקיד. מי שמכיר אותו מקרוב יודע שהוא לא יילך כדי להפסיד. אם ירגיש שאין לו ניצחון בסבירות גבוהה, הוא לא יתמודד על התפקיד.

הבעיה של פונטי היא שאין לו אחיזה חזקה בתוך הוועד האולימפי בישראל. בישיבות הנהלת הוועד האולימפי הוא לא נכח הרבה זמן. בין חברי ההנהלה שמגיעים מהאיגודים ומהמרכזים יש, כך נראה, תמיכה גדולה בארד. הדבר האחרון שפונטי ירצה הוא להפסיד בקרב הזה לארד ולכן הוא עדיין לא מצהיר שהוא רץ לתפקיד. מי שהצהיר בשבילו בשבת אחרי המדליה הוא סמדג'ה. ביקש מהאנשים שקובעים להתעורר ולדאוג שפונטי יהיה הבוס של כל הענפים האולימפיים.

סמדג'ה וארד הם סיפור בפני עצמו. שניהם לקחו מדליות באולימפיאדת ברצלונה, יום אחרי יום. ארד הייתה ראשונה, עם הכסף. במקום שיהיה חיבור טוב ביניהם, יש מלחמה קרה שהתלהטה כאן מאוד. ארד תמיד נכונה לסייע בניתוח מקצועי. עם העיתונאים כאן היא דיברה לקראת סוף ימי הקרבות האישיים והדגישה ששום דבר הוא לא לשימוש. העיתונאים הקשיבו. ניסו להבין למה אין הצלחה. הניתוחים שלה היו מקצועיים. היא לא דיברה נגד פונטי או סמדג'ה פרסונלית, אבל עדיין ביקרה את הכישלון בהשגת המדליות האישיות.

אלא שאז עלתה ארד גם לריאיון בגל"צ, יום לפני קרבות הנבחרת. תוך כדי מלחמה יצא לה, בלי כוונה או שעם כוונה, צרור בתוך הנגמ"ש. ארד מבינה היום שטעתה ואף התנצלה על כך, גם כי למחרת הייתה מדליה ועיתוי הביקורת היה לא במקום וגם כי בתפקיד אליו היא שואפת להיכנס, היא צריכה להיות הרבה יותר ממלכתית ובטח לא לדרוך על פצועים. בכל מקרה, ארד ביקשה ביומיים האחרונים לא להגיב לדברים של סמדג'ה וגם לא לרמיזות של פונטי. אחרי הזהב של ארטיום דולגופיאט, היא התעמקה בהישג של המתעמל ולא רצתה להעמיק את הקרע מול איגוד הג'ודו שבעברה כספורטאית היתה חלק ממנו.

איגוד הג'ודו היה בחודשים האחרונים כמעט מחוץ ללופ האירועים של הוועד האולימפי. זה לא שהחבר'ה של פונטי החרימו, אבל הם הבהירו בלי מלים שהם אוטונומיה בתוך הממלכה האולימפית ושהם לא סרים למרות של אף אחד. לפונטי היו קבלות בריו. הוא היחיד שהביא מדליות. השרה מירי רגב הייתה שם בברזיל ונהנתה מקרוב מהתהילה והחשיפה. אחר כך הגיעו כל מיני טורנירים כמו זה באבו דאבי עם הרבה רעש תקשורתי.

איגוד הג'ודו נהנה יותר מכל איגוד אחר בחמש השנים האחרונות בזכות ההצלחה בריו. עכשיו רגב לא כאן וחילי טרופר מושך בחוטים. המדליה כאן הייתה חשובה לג'ודו ולפונטי יותר אפילו מאלו שהיו בריו. גם אם פונטי לא ירוץ בסוף לבחירות, הוא ירצה להמשיך לעמוד בראש איגוד חזק, מבחינתו החזק ביותר, ולהיות מועדף על פני האחרים. אלא שלצד הג'ודו גם האיגודים האחרים יוצאים חזקים מטוקיו. ההתעמלות הביאו זהב ויש להם עוד את כל האמנותית לפניהם. השחייה סיימה עם שני גמרים ועומק עצום בקאדר וגם איגוד האתלטיקה חווה כאן רנסנס עם גמרים, כולל אחד בריצה 45 שנה אחרי אסתר רוט שחמורוב.

כולם רוצים לנגוס בתקציבים וכולם רוצים להתקדם והעוגה צריכה להיות מחולקת בצורה מסוימת. יעל ארד או כל אחד אחר יצטרכו בשלוש השנים הקרובות לדאוג שהספורטאים ירוויחו ושאף אחד לא ייפגע מהמאבקים האלה שמייצרים לנו אחלה כותרות, אבל לא תמיד באים בתזמון הנכון בשביל הספורטאים.