מהזווית הישראלית, הדבר הכי גדול שקרה עוד לפני טקס הסיום של משחקי טוקיו 2020 זה שכולם כבר מדברים על ה-26 ביולי 2024 – היום שבו יפתחו המשחקים האולימפיים בפריז. בדרך כלל, עוד לפני המטוס האחרון שמחזיר לארץ את ראשי הוועד האולימפי והיחידה לספורט הישגי, התרגלנו לוועדות חקירה, לאינספור שאלות על המדליות שלא הגיעו, על השיאים האישיים שהיו רחוקים ועל הוואזארים והאיפונים שכל כך הפתיעו אותנו לרעה.
נכון, ראינו כאלה גם הפעם, אבל שתי מדליות זהב אולימפיות ועוד שתיים מארד גרמו לעם ישראל להיות אופטימי מתמיד בתום 16 ימים של תהילה כחול-לבן. צריך להבין שאחרי הכפלת כמות המדליות מאתונה 2004 וריו 2016 – הספורט הישראלי נכנס לתקופה אולימפית שונה לגמרי, גם מבחינת אורכה (פחות משלוש שנים) וגם מבחינת מעמדו של הספורט הישראלי.
בתחילת המחזור האולימפי 2024 ישאלו בעיקר איך הספורטאים הישראלים ימשיכו לזכות במדליות זהב ולהשמיע את התקווה, ואיך הם ימשיכו לככב בענפים שבהם אין מקום לטעויות ובעיקר – האם זה היה מקרי? האם לינוי אשרם וארטיום דולגופיאט הם ספורטאים של פעם בחיים במדינה קטנה כמו ישראל או שבדומה לג'ודו הם יבנו כאן מסורת?
אולי התשובה היא גם וגם, ואולי אפשר לקוות שאשרם בת ה-22 תמשיך לקמפיין אולימפי נוסף. האמת היא שכל האלופות האולימפיות שקדמו לה פרשו בממוצע בגיל 22 פרט לאלינה קבאייבה שעשתה את זה בגיל 24 והיתה היחידה שהצליחה לזכות פעמיים בזהב האולימפי. אבל בענף ספורט כל כך תובעני אי אפשר לדעת, בטח לא כרגע, כמה אנרגיות יש לאלופה האולימפית הישראלית הטרייה? בינתיים נהנה רק מהמשפט הזה.
במקרה של דולגופיאט, נראה ששום דבר לא יעצור אותו מללכת על קמפיין אולימפי נוסף. זה נכון שכרגע הוא מותש מנטלית וזו גם הסיבה שהוא כנראה לא ישתתף באליפות העולם הקרובה שתתקיים כבר באוקטובר ביפן. אבל דולגופיאט רק בן 24 והוא גדל בצילו של אלכס שטילוב שהשתתף במשחקים האולימפיים ארבע פעמים וכיום הוא כבר בן 34. זה אומר שאם הוא ישמור על הבריאות שלו, הוא יוכל להמשיך לא רק לפריז אלא ללוס אנג'לס 2028 – ואלו יהיו המשחקים שבהם נצפה לראות את הפירות שיצמחו מהזרעים ששתלו שטילוב ודולגופיאט.
אבל יש עוד כמה שנים טובות לקצור את הפירות, זו בדיוק הסיבה שלקראת פריז 2024 הספורט הישראלי צריך להמשיך להתרכז בענפים שכל כך מזוהים איתנו, הג'ודו והשייט. חלק מהג'ודוקות מספיק צעירים כדי להמשיך לפריז, נקווה שרוב מי שראינו בטוקיו. בחלק מהמשקלים יש להם יריבים ראויים בארץ כבר בקמפיין האולימפי הקרוב (כמו למשל גפן פרימו במשקל עד 52 ק"ג לנשים) אבל בחלק אחר היורשים עדיין לא נראים באופק.
זה בדיוק הזמן לבצע פעולות שיגרמו לג'ודו הישראלי להיות עמוק יותר, אולי שכר ותמריצים יותר גבוהים לג'ודוקות שהם לאו דווקא הטובים בארץ במשקל שלהם, אולי יותר פרסים כספיים בתחרויות, בטח כמה שיותר תחרויות בחו"ל והכי חשוב – כמה שיותר מאבקים פנימיים על הזכות לייצג את ישראל בפריז 2024, מבלי לקפח את מי שישאר בחוץ ועם החדרת אמונה ורצון שבג'ודו הישראלי שווה לעשות קריירה גם אם אתה לא מגיע למשחקים האולימפיים. ככה זה עובד במדינות הגדולות שזוכות בהרבה מדליות.
בכל מה שקשור לשחייה הישראלית, המשחקים האלו הסתיימו באופן חסר תקדים והזוי. שחיינית ישראלית עלתה לגמר אולימפי – זה משהו שהיינו כל כך רחוקים ממנו בקמפיינים הקודמים. והיא עוד לא בת 18 ועתידה לפניה ואפשר רק לפנטז על היכולות שיהיו לה בגיל 20 וחצי כשתתחרה בפריז. אנסטסיה גורבנקו עלתה לגמר אולימפי והרבה חובבי שחייה נותרו עם תחושת החמצה כי דווקא במשחה החזק שלה היא לא עמדה בציפיות. איזה כיף לסיים את המשחקים האלה עם צרות של עשירים. קודם גורבנקו, ואחרי זה מתן רודיטי. מי האמין שנגיד על שחיין המים הפתוחים הישראלי הראשון במשחקים האולימפיים שהוא פספס מדליה, ועוד לגרגוריו פלטיניירי האיטלקי שהוא אחד מגדולי שחייני החתירה למרחקים בכל הזמנים?
במקרה של השחייה בבריכה, גורבנקו הקפיצה את הענף הזה עוד הרבה לפני המשחקים האולימפיים בפריז, בטופ של השחייה הישראלית מושקע הרבה מאוד כסף ונקווה שגם במדרגות שמתחת. עדיין לא ברור מי מבין אנשי הצוות המקצועי ימשיך לפריז 2024 אבל כנראה שהתשובות יגיעו בקרוב כי אין יותר מדי זמן. השחייה במים פתוחים מנוהלת על ידי אותו איגוד אבל עם אנשים אחרים לגמרי. כאן צריך פשוט להמשיך ולנצל את המשאבים. להמשיך לעבוד עם נבחרת גדולה ועמוקה שכוללת גם שחיינים שמתחרים באופן קבוע בבריכות, ולנצל את המשאבים האדירים שיש לנו כאן בארץ. אף אחד לא צריך לנסוע לשום מקום כדי להתאמן, הכל נמצא כאן ואת ההישג הענק של מתן רודיטי חייבים למנף, גם הוא עצמו כי הוא בסך הכל בן 22 ומתחתיו יש כרגע עשרות שחיינים צעירים שחלקם כבר רשמו הופעות מכובדות בתחרויות בינלאומיות. אין שום סיבה שהשחיינים הישראלים לא יהיו שחקנים מרכזיים בתחרויות המים הפתוחים בעולם.
ועכשיו למלכת הספורט. באצטדיון עצמו ראינו שתי תוצאות מדהימות: המקום השישי של חנה מיננקו בקפיצה משולשת ומקום 10 של סאלם טפרי בגמר ה-5,000 לנשים. אבל בהתחשב בעובדה שעד היום ההישג הטוב ביותר של האתלטיקה הישראלית במרתון האולימפי היתה מקום 20, העובדה שמארו טפרי סיים במיקום יותר גבוה ושגירמה אמרה סיים במקום לא הרבה יותר נמוך – אומרת המון. המרתון הוא אחד המקצועות שבהם ראינו את ההתקדמות הגדולה ביותר בשנים האחרונות והכל בזכות שורה של מאמנים כחול-לבן ועומק מרשים מאוד של רצים, שסוף סוף זוכים תנאים קצת יותר טובים. זה עדיין רחוק מהתנאים האידיאלים אבל זה טוב.
מארו טפרי שסיים במקום ה-13, לא יהיה אליוד קיפצ'וגה. אבל הוא בהחלט יכול להיות עבדי נאגייה, ההולנדי ממוצא סומלי שזכה במדליית הכסף כנגד כל הסיכויים וששיאו האישי מהיר רק בדקה מזה של הישראלי, ואת הישג השיא שלו בקריירה רשם היום בגיל 32. צריך להבין, במרתון האולימפי תמיד יש הפתעות והרבה מדליות עד היום נקטפו על ידי רצים שמעולם לא ניצחו במרתונים גדולים בעולם עם מכתיבי קצב. טפרי הוא כיום רץ הכביש המוביל בארץ, אבל מי שמסומן כיורשו ואולי כרץ כביש שנראה בפריז הוא טדסה גטהון, ובכלל – יש בארץ רצים מופלאים כולל מלקה תחלואיני הפליט שהגיע לישראל מאריתריאה ובטוקיו ייצג את נבחרת הפליטים. חייבים להמשיך ולהשקיע ולהעמיק יותר בריצות הכביש הארוכות בארץ, כדי שבפעם הבאה נוכל לדבר על טופ 10 במרתון הגברים ומהטופ 10 אפשר להגיע למדליה.
נסיים עם הענף שהיה פעם מספר 1 והוא השייט, וכאן ככל הנראה תהיה לאיגוד הישראלי המון עבודה והרבה כאבי ראש לקראת פריז 2024. נפרדים מגלשני הרוח מדגם RSX ועוברים לדגם האקסטרימי iQFoil שמשנה לגמרי את חוקי המשחק. נפרדים ממפרשיות 470 לגברים או ולנשים ונשארים עם מפרשיות 470 לזוג מעורב. בקיצור כל מה שהיה בשייט הישראלי האולימפי (פרט לדגם הלייזר ליחידים) משתנה ואין יותר מדי זמן עד פריז. עד עכשיו התקיימו מספר תחרויות חשובות בעולם, בחלקן כבר הספיקו להתחרות גולשים מהעולם שכיכבו גם בטוקיו 2020 בהופעת הפרידה של ה-RSX. בכל מקרה, כבר החודש צפויה להתקיים אליפות העולם בסלובניה, ושם נוכל להבין לאן פנינו מועדות.
מה דעתך על הכתבה?