הניצחון הגדול ביותר של המשחקים האולימפיים בטוקיו הוא שכעת, בשלב הסיכומים, אין לנו יותר מדי מה להגיד על משחקים אולימפיים בנוהל קורונה, עם מסיכות וחוקים נוקשים. ראינו, התרגלנו, עבר חלק ולמרות ההתרשמות הראשונית מה"מגניבות" של משחקי פריז 2024 – אפשר להסיק שלא היו יותר מתאימים מהיפנים הנוקשים לנהל משחקים אולימפיים תוך כדי מגיפה עולמית. עבורנו זה אומר פסקה אחת בלבד על הקורונה כולל הנושא של היציעים הריקים – מי היה מאמין שזה יעבור בשלום ובעיקר כאחת החוויות האולימפיות הטובות לכל צופה?
מכל זווית אפשרית קיבלנו ב-16 הימים האחרונים את התשובה לשאלה מהו המותג החזק בעולם. כישראלים חגגנו שתי מדליות זהב היסטוריות, ורק אחוזים בודדים מאיתנו בכלל ידעו לפני כן מי הוא ארטיום דולגופיאט ומהם ההישגים הבולטים של לינוי אשרם – כי עבור רובנו כל מה שהם עושים נחשב באמת רק כשיש 5 טבעות על מזרן ההתעמלות. כבני אדם, התרגשנו עם סיימון ביילס ורצינו יותר מכל שהיא תזכה במדליה אולימפית אישית אחת ולא משנה באיזה צבע, כאילו שבאליפויות העולם היא לא זכתה ב-25 כאלה והבעיות שלה צצו רק כשהיא נחתה בטוקיו וראתה את אותן חמש טבעות. כחובבי אתלטיקה ראינו מה זה אומר שבונים מסלול משופר במיוחד למשחקים האולימפיים וכחובבי סיפורים טובים גלינו שבכל אחד מ-16 ימי תהילה אפשר למצוא לפחות 16 סיפורים שיתאימו לסרט בנטפליקס. הסיפורים האלה נמצאים בכל מקום ובכל זמן, אבל הם מעניינים אותנו רק כשיש ברקע חמש טבעות. יש מותג חזק מזה?
והסיפורים האלה רק הולכים ומשתבחים בזכות קדמה טכנולוגית, דעות קדומות שנשארו מאחור ובעיקר העובדה שהמותג החזק בעולם גורם לכולנו להאמין שעבור האנשים המוכשרים ביותר בעולם בתחומם אין שום דבר בחיים שחשוב כמו ההצלחה במשחקים האולימפיים, ושהמשחקים מעניינים עד כדי כך שמעטים מאינו בכלל שמו לב שלראשונה מאז בייג'ינג 2008 הם נערכו ללא שני השמות הגדולים ביותר: מייקל פלפס ויוסיין בולט.
אתלטיקה
בידיעה שהאיש המהיר בהיסטוריה כבר פרש, אמרו שבמשחקי טוקיו אפשר יהיה להתנחם במקצועות השדה: במונדו דופלנטיס המופלא בקפיצה במוט, בריאן קרוזר שהדף את כדור הברזל למרחקים שלא נראו כאן יותר מ-30 שנים וכן, הזכירו את ריצת ה-400 משוכות לגברים כזו שאמורה להיות האטרקטיבית ביותר על המסלול.
דופלנטיס וקרוזר היו קרובים מאוד לשיאי עולם, אבל גם אם היו עושים את זה ספק אם הם היו מתקרבים לסיפורים שראינו את המסלול, ולא רק בריצת ה-400 משוכות שככל הנראה תישאר הגדולה בהיסטוריה עוד הרבה שנים. מסתבר שדווקא בהיעדרו של יוסאיין בולט, ריצות המסלול הקצרות הפכו להיות הרבה יותר מעניינות. את הספרינטר הגדול בעולם כבר ראינו והוא פרש. עד שיגיע היורש שלו, קיבלנו את הגרסאות הטובות ביותר למושג תחרות. את הקרב הג'מייקני בין אליין תומפסון לשלי אן פרייזר פרייס, את ההפתעה האיטלקית שעדיין קשה לעכל ב-100 גברים ובריצת השליחים, את הפאדיחות הנוראיות של הרביעייה האמריקאית שתמיד מפתיעות כל פעם מחדש ותמיד יהיה קשה להתרגל אליהן, את סיפאן חסן המופלאה שגם אם מימשה שני שלישים מהפנטזייה שלה הפכה לרצה מספר 1 על המסלול, את יעקב אינגבריגסטן שהוא לא פחות כוכב מבן ארצו קרסטן ורהולם ואת התוצאות המדהימות של ההשקעה של הנורבגים בספורט, את שני קופצי הגובה הטובים בעולם כיום שהחליטו על דעת עצמם לחלוק את מדליית הזהב ולקינוח את רץ המרתון הטוב בכל הזמנים עושה זאת שוב.
גם כשיציעי האצטדיון הגדול ביותר במשחקים האולימפיים ריקים וגם כשיוסיין בולט נשאר לחגוג בקאריביים, קיבלנו את ההוכחה ששום דבר לא יכול לפגוע בתחרויות האתלטיקה של המשחקים האולימפיים.
שחייה
קיילב דרסל לא יוכל להיות מייקל פלפס, גם לא אחרי שהוסיפו עוד משחה שליחים (ושליחות) לרשימה ולמרות שדווקא שם הוא פספס את מדליית הזהב השישית שלו – הוא פשוט לא מגוון מספיק. מצד שני, דרסל שסיים את המשחקים עם 5 מדליות זהב (3 במשחים אישיים) החזיר לנו את המתח למשחי הספרינט כמו 50 ו-100 חופשי. כמובן שהם תמיד היו מעניינים אבל כשפלפס היה בסביבה הם איבדו מעט מהזוהר שלהם כי אם יש משהו שפלפס לא עשה, זה את משחי הספרינט בסגנון החופשי. את ה-100 פרפר הא עשה כזכור, אבל דרסל כבר הספיק לשבור את השיא העולמי שלו ועשה זאת שוב בטוקיו.
אבל עם כל הכבוד לדרסל, הסיפור הגדול מהתחרויות בבריכה היה הפריחה המחודשת של השחייה האוסטרלית, בעיקר בזכות אמה מקאון שזכתה ביותר מדליות בטוקיו מכל ספורטאי אחר (7) ואריארן טיטמוס שחיסלה את השליטה של קייטי לדקי במשחי החתירה, והשאירה את האמריקאית כמלכת החתירה למרחקים הארוכים בלבד. הדור החדש הוביל את האוסטרלים ל-9 מדליות זהב בבריכה לעומת 3 בריו ו-1 בלונדון. זו היתה האולימפיאדה הטובה ביותר בתולדות השחייה האוסטרלית, וכמה כיף היה לראות את זה.
התעמלות מכשירים
עוד ביום שבו סימון ביילס נחתה בטוקיו, היה ברור שהיא תהיה במוקד העניינים של התקשורת בכל מקום בעולם. אף אחד לא חשב שיקרה מה שקרה, פשוט האתלטיקה והשחייה איבדו את הכוכבים הגדולים ביותר שלהם בכל הזמנים ורק הענף שנחשב לשלישי בחשיבותו במשחקים האולימפיים נותר עם מי שמוגדרת כגדולה מכולן.
על סימון ביילס לא נפל רק העומס של עולם ההתעמלות ושל הקהל האמריקאי. בניגוד לימים שלפני תחילת התחרויות בריו 2016 – נחת עליה עומס של עולם שלם שמסתכל רק עליה וגם היו עוד כמה בעיות לא פשוטות בכלל בדרך.
אף אחד לא יודע מספיק כדי לנתח, לפרשן, להבין והזכות הזאת תישמר רק לביילס עצמה ולחברת ההפקות המאושרת שתקבל את הזכויות לצלם את הסרט שיסביר מה בדיוק קרה לה בחמש השנים האחרונות ובעיקר מהרגע שבו היא נחתה בטוקיו ביולי 2021. בדבר אחד אפשר להיות בטוחים – ביילס אמנם לא זכתה בכמות המדליות של מייקל פלפס ואולי היא לא הדהימה ביכולות פיזיולוגיות שיש רק ליוסאין בולט, אבל אין שום ספק שהיא ניצחה את שניהם בסיפור האנושי. כמובן שאף אחד לא רצה לראות אותה מפשלת או פורשת, וכולם רצו לראות אותה על הפודיום בתרגיל הקורה שהוא היחידי שממנו לא פרשה – אבל אין מי שישכח את הסיפור של סימון ביילס שידובר עליו עוד רבות.
הקדמה
לצד כל הסיפורים המרגשים והשיאים האדירים, טוקיו 2020 תשאיר אותנו גם עם הרבה ספקות. עד כמה נעלי הריצה שמייצרים היום טובות יותר ממה שראינו לפני כמה שנים בלבד, האם הקדמה הטכנולוגית יכולה לשפר את מסלול האתלטיקה בכמה רמות והאם אפשר לקרוא לזה סימום טכנולוגי? מה ההגיון בזה שאתלטיות שמוגדרות כ"אינטרסקס" רשאיות להתחרות בריצה ל-200 או 5,000 מטרים ולא ב-400 או 1,500? ובמיוחד אחרי שהן קבעו תוצאות חסרות תקדים? האם באמת יש מקום לטרנסג'נדרים במשחקים האולימפיים? האם זה הוגן שבאתלטיקה ספורטאים קורעים את התחת מגיל 5 כדי להגיע לשיא בגיל 20 ובסקייטבורד אפשר לזכות במדליית זהב בגיל 13? ומה יהיה כשיתחילו להתחרות בברייקדאנס?
התשובות יגיעו כנראה רק בפריז 2024, נקווה מאוד שבעידן של פוסט קורונה שבו כל העולם יוכל לחגוג את אירוע השיא של המותג החזק ביותר בעולם בעיר היפה בעולם.
דני בורשבסקי הוא פרשן אתלטיקה קלה בערוץ הספורט ובשוונג. בעבר כתב הספורט האולימפי של וואלה! ושליח וואלה! ספורט למשחקים האולימפיים בבייג'ינג ובלונדון
מה דעתך על הכתבה?