הרגע שבו השתנתה ההיסטוריה: דני דבורין נזכר במדליה הראשונה

הברון פייר דה קוברטן, מייסדם של המשחקים האולימפיים המודרניים, אמר כי "לא הניצחון חשוב, אלא ההשתתפות". אמירה זו תאמה את תפיסת עולמו של הספורט בישראל, החל ממשחקי הלסינקי 1952 ועד המשחקים האולימפיים שנערכו ב- 1992 בברצלונה. רק אז פרצה יעל ארד את המחסום הבלתי-עביר, והייתה לזוכה הראשונה של ישראל במדליה אולימפית, מדליית הכסף.

ה- 30 ביולי 1992 היה יום חם מאד בברצלונה. תחת השמש הקופחת הגעתי לאולם הכדורסל של הקבוצה המקומית, ה"פלאו בלאו גראנה" שנבחר לשמש את תחרויות הג'ודו. על פרקט האולם, שתפוסתו 7,585 מושבים, הונחו מזרני הג'ודו, לקראת התחרות לנשים במשקל של עד 61 ק"ג. ארד, נציגת ישראל במשקל זה, כבר הייתה באולם, נעולה על מטרה אחת: זכייה במדליית הזהב.

ב- 1989 היא זכתה במדליית הארד, באליפות אירופה שנערכה בהלסינקי ושדרגה לכסף באליפות שנערכה שנתיים לאחר מכן בפראג ובאליפות העולם באותה שנה בברצלונה. היא הייתה, אפוא, מועמדת טבעית לעלות על הפודיום במשחקים האולימפיים, ולפיכך את תיאור קרב הגמר שלה, מול הצרפתיה קתרין פלורי, העברתי בשידור ישיר ברדיו. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של הרדיו שהועבר בשידור חי קרב ג'ודו כלשהו.

אבל עד למפגש הגמר, שהבטיח ליעל ולישראל זכייה במדליה אולימפית, היה על ארד להתגבר על יריבות אחדות, ששאפו בדיוק כמותה, להרחיק עד למאבק על הזהב. כחצי שנה לפני המשחקים האולימפיים ניצחה יעל ארד בתחרות היוקרתית של פריז, ודווקא בשל כך אף אחת מיריבותיה לא הקלה ראש בישראלית הנמרצת. האלופה שלנו פתחה את היום בנחישות ובלהט. תחילה הכניעה את בגוניה גומז הספרדית, לאחר מכן את הצ'כית מירוסלבה יניסקובה. הניצחון העלה את יעל לחצי הגמר, ומולה התייצבה על המזרן הגרמניה אימקה אייקוף, אלופת העולם והטוענת הגדולה למדליית הזהב האולימפית.

את המאבק ביניהן אי אפשר לשכוח. אייקוף, בשיאה, הצליחה לרתק את ארד, אולם יעל השתחררה מהריתוק וזכתה בווזארי משלה. אייקוף לא ויתרה, ולרגע נדמה היה לה שעלה בידה לבצע איפון, אולם השופטים פסקו שביצוע התרגיל היה של הישראלית והעניקו לה את הניצחון. הקרב הלהיב את הצופים באולם, והמשלחת הישראלית חגגה בהתרגשות עצומה: הניצחון הבטיח לארד לפחות את מדליית הכסף. בדיוק 40 שנים מאז החלו ספורטאי ישראל להשתתף במשחקים האולימפיים, המשלחת שלנו כבר לא תחזור בידיים ריקות.

קרב הגמר התנהל מול פלורי, שנוצחה על ידי יעל בתחרות הגדולה של פריז. הצרפתייה לא הגיעה לברצלונה כדי להפסיד. היא הייתה במיטבה. בשנייה האחרונה של הקרב ביצעה ארד תרגיל, אך צוות השיפוט, חלוק בדעותיו, העניק את הניצחון דווקא לפלורי, בהחלטה של השופטת המרכזית.

השמחה התחלפה באכזבה לארד, שקיוותה לשמוע את "התקווה" ולראות את דגל ישראל ממוקם מעל הדגל הצרפתי. זה היה חלומה הגדול ביותר. אני זוכר בבירור את הרגע שבו ניגשתי אליה לברכה על ההישג הנפלא. ראיתי לפניי ספורטאית דגולה שפניה נפולים. כמי שהגיעה לברצלונה חדורת מטרה, ההפסד בגמר צרב לה מאד. חשתי שעלי לעודד את רוחה ואמרתי לה בפשטות: "עשית היסטוריה. ועם ישראל יזכור זאת לתמיד". לא אשכח גם את הרגע שבו אמרה ארד שהיא מקדישה את הזכייה במדליית הכסף לי"א חללי מינכן. היה זה משפט מצמרר, המעיד על גדלות הנפש של הספורטאית שלנו.

בתום התחרות עברו הדיילות הספרדיות שבאולם ומסרו לידי השדרים והעיתונאים את הדף הרשמי המסכם, השמור אצלי עד היום. מצוי בו הדירוג הסופי של המתמודדות:

מדליית זהב – קתריין פלורי. מדליית כסף – יעל ארד. מדליית ארד – די ז'אנג וילנה פטרובה. מקום חמישי – אימקה אייקוף וסוק קו. מקום שביעי – מהון גריפית ומרטין גומז.

יעל ארד עושה בימים אלה בטוקיו שביפן, והיא נותרה בעיני הספורטאית הגדולה ביותר שידעה ישראל מעולם. היא באמת חתומה על ההיסטוריה.