גם אחרי שחלפו יותר מתשע שעות מהדחתה המוקדמת ממשחקי פריז 2024, אבישג סמברג לא הצליחה לעצור את הדמעות. לוחמת הטאקוונדו שסיימה את דרכה בשמינית הגמר, ולא הצליחה לשחזר את הזכייה במדליית הארד מטוקיו, שוחחה הערב (רביעי) עם התקשורת הישראלית בהמשך לסיום דרכה באולימפיאדה.
"התחושות עדיין ממש קשות, אני לא חושבת שאני מעכלת שזה נגמר. אני כל הזמן אומרת ליחיעם 'בבקשה תעיר אותי מהחלום הזה'. זה קשה ומאכזב, אבל כל דקה שעוברת אני מרגישה שאני אצא מזה חזקה יותר", סיפרה סמברג.
על הקרב בו הפסידה ליריבה הסעודית: "אחת הבעיות המרכזיות שהיו לי היא שרציתי יותר מדי לנצח. באתי לפה במטרה להגיע הרבה יותר גבוה ואחרי שהובלתי 0:1 במערכות כבר רציתי שזה יסתיים ולעשות את זה, במקום ליהנות מהדרך וממה שאני עושה. פשוט רציתי שזה ייגמר, זה גרם לי שהרגליים שלי לא יעלו, כאילו יש עליהן משקולות. במקום להביא את היכולות שעבדתי עליהן כל כך קשה, הרצון גרם לי לקפוא".
סמברג המשיכה: "זו תקופה מאוד קשה למדינת ישראל, אני אישית מאוד אוהבת את המדינה והיא מאוד חשובה לי. מה שאני יכולה לעשות בהסברה ברשתות החברתיות – אני אעשה. ורציתי גם להביא את זה לזירה הבינלאומית ולא הצלחתי, לצערי. אם להיות כנה, היו איזה ארבע שעות בכי רצופות. אפשר לראות על העיניים שלי. כרגע אני מתאוששת ומבינה שזו בסך הכל אולימפיאדה. לא נגמרו החיים, הם ממשיכים – והחיים שלי טובים. יש דברים הרבה יותר גרועים מזה, אני מסתכלת קדימה ומשתדלת לא לשקוע בזה, לא מגיע לי".
לגבי המשך הקריירה, היא אמרה: "עכשיו אני בעיקר רוצה לנוח. מטוקיו לפריז היו רק שלוש שנים ועכשיו יש ארבע, אז אני מאמינה שאוכל לקחת לעצמי חודש-חודשיים וכמה שאצטרך כדי לעכל את הדברים ולהמשיך קדימה. כרגע אני בעיקר רוצה לנוח ולהיות עם המשפחה שלי".
במשך כל הריאיון התאמצה סמברג להחזיק את הדמעות, אבל כשנשאלה מה המסר שלה לעם ישראל, היא שוב נשברה ופרצה בבכי: "אני אוהבת את המדינה הכי בעולם. אני לא רוצה להגיד שאני מצטערת, כי באמת נתתי מה שיש לי באותם רגעים, אבל אני באמת אוהבת את המדינה – זה מה שיש לי להגיד. הבטחתי לעצמי שאני לא אבכה, אבל באמת המדינה ממש חשובה לי".
מוקדם יותר, הקדיש לה מאמנה יחיעם שרעבי פוסט מרגש: "אבישג האלופה, גאה בך הכי בעולם! אמרתי לך פעמים רבות שלהיות אלופה זה אופי, ומדליה לא תשנה את זה. למרות שזכית בגיל צעיר מאד במדליה בטוקיו, נשארת רעבה להצלחה, נתת את הלב והשקעת את כל כולך למען המטרה לחזור עם זהב מפריז. חיית ונשמת טאקוונדו בכל רגע נתון. יש שחשבו שאת שבעה מההישג בטוקיו. אבל לא באמת ידעו כמה את רעבה יותר, ולא נחה לרגע, גם לא בחגים ובשבתות, לא יודעת מה זה חופש, ותמיד נחושה להצליח ולהשיג את המטרה שהצבת לעצמך מגיל צעיר ובצורה אינטניסיבית בלתי רגילה במיוחד בשמונה השנים האחרונות. לצערנו, ספורט יכול להיות אכזרי לפעמים, והיום לא היה היום שלנו. את צעירה וכל החיים לפנייך. אני גאה שיש לי ספורטאית כמוך ושהייתי חלק מהמסע שלך, ואי הזכייה במדליה היום לא תשנה את ההרגשה שלי ואת הערכתי אלייך".
מה דעתך על הכתבה?