עזבו את גמר ה-100 מטרים לגברים, אירוע הספורט שמהווה את השיא של כל אולימפיאדה, עת מאות מיליונים ברחבי תבל ממתינים לראות מי יהיה האיש המהיר בעולם. בואו נלך על משהו מעט פחות יוקרתי – גמר הקפיצה במוט. מכירים את התנועה הזאת שבמסגרתה מוחים המתחרים כפיים, כשהמוט בידם, במטרה לעורר את הקהל שידחוף אותם קדימה? עכשיו דמיינו את זה מול יציעים ריקים.
ייאמר מיד: הקורונה עשתה שמות בכל כינוס חברתי שהיה מקובל עד להופעתה: מפסטיבלי רוק, דרך כנסים מקצועיים ועד לאירועי ספורט. אני זוכר את משחקי הכדורגל הראשונים שנערכו ללא קהל, אי שם במרץ 2020. "כבר עדיף שלא ישחקו" אמרנו – והתכוונו לכל מילה, אבל כעבור חודשיים כבר ישבנו עם פיצוחים מול הליגה הבלארוסית, רק כדי לשבור את הקריז.
העניין הוא שהאנושות, ברובה, החליטה להתגבר על הקורונה: חלק עשו זאת בעזרת חיסונים, אחרים בהתאמה של התקנות למצב שבו נצטרך לחיות עם המגפה עוד שנים ארוכות, מבלי לאבד צלם אנוש. אני לא מתיימר לייעץ לממשלה היפנית בנושא של בריאות הציבור, אלא רק לקבוע בעצב שברגע האמת שלה היא בחרה בבדידות מזהרת ונעלה את עצמה בפני העולם.
הנס של ברן
כולנו גדלנו על התאריך של 1 ספטמבר 1939 כיום פריצתה של מלחמת העולם השנייה, אבל המחקר ההיסטורי העדכני, כזה שמכיר בעובדה שההיסטוריה האנושית אינה מוגבלת לרבע הכדור הצפוני-מערבי, טוען שדווקא הפלישה היפנית למנצ'וריה הייתה האקט האלים הראשון בסדרה של אירועים שבישרו את המלחמה ההיא, למרות שכל מי שלמד היסטוריה "קלאסית" פגש לראשונה את היפנים יותר מעשר שנים מאוחר יותר, כשתקפו ללא אזהרה את פרל הארבור.
בעיני חלקים גדולים של האנושות הייתה יפן מוקצית מחמת מיאוס ממש כמו גרמניה, רק העובדה שנענשה בחומרה, עם הטלת שתי פצצות האטום על אזרחיה – וכמובן – העובדה שהפכה ל"מערבית" על רקע המלחמה הקרה, היא שהכשירה אותה בעיני העולם (שוב, בעיקר בעיני אותו רבע כדור דלעיל).
לא בכדי התחפשתי לשליח ממנצ'וריה: אירועי ספורט גדולים הם הזדמנות אדירה לאומות לשנות את תדמיתן בעולם. עבור הגרמנים למשל, מוזכר "הנס של ברן" (הזכייה במונדיאל של 1954 בשוויץ) כהתחלת השיקום של גרמניה מהחורבן שלאחר המלחמה, האירוע התרחש בד בבד עם חזרת השבויים המעטים האחרונים שנותרו בשבי הרוסי, וסימל את חזרתה של גרמניה למשפחת העמים.
כך היה גם בשנות השבעים, כאשר ביקשה גרמניה להציג לעולם את "גרמניה האחרת", בעזרת המשחקים האולימפיים במינכן (משימה שהשתבשה בעקבות רצח הספורטאים הישראלים) והמונדיאל של 1974.
שוב גרמניה: TIME TO MAKE FRIENDS הייתה סיסמתו של המונדיאל ב-2006, אחרי שהגרמנים זיהו שלמרות מעמדה הבכיר של ארצם בקהילייה הבינלאומית, הרי שהתדמית שלהם נותרה קשוחה. אירוח של אוהדים מרחבי העולם במונדיאל שהיה מושלם מבחינת האווירה והארגון, הייתה דרך לשנות את התדמית.
היו כמובן גם מקרים אחרים: ב-1936 גויסו המשחקים האולימפיים בברלין כדי להאדיר את המדינה הנאצית ואת אדולף היטלר. כך היה גם במונדיאל 1978, עת ביקש משטר הגנרלים הארגנטינאי להציג לעולם גרסה מרוככת שלו, בעוד מתנגדי השלטון "נעלמים" באלפים.
אפילו ולדימיר פוטין, האיש שהחייה מחדש את המלחמה הקרה, הצליח לשווק לעולם, אם לא את שלטונו, אזי לפחות את התדמית החדשה של רוסיה, בעזרת המשחקים האולימפיים (אולימפיאדת החורף) בסוצ'י ובהמשך – בארגון מצוין של המונדיאל ברוסיה.
יש כמובן עוד דוגמאות רבות בקשר שבין ספורט לתדמית לאומית (בייג'ין הכשירה את הלבבות בעולם לתוצרת סין, לונדון חגגה את הקוסמופוליטיות שלה ועוד), אבל נתמקד לרגע בזו של יפן: ב-1964 אירחה טוקיו את המשחקים כשהיא מציגה לעולם את יפן החדשה, שונה כל כך מזו שהופצצה בפצצות אטום פחות מעשרים שנה קודם לכן: זו הייתה יפן ידידותית, שפניה למערב, יפן שהפכה למרכז תעשייתי חשוב שהביא את הכלכלה היפנית למקום השלישי בעולם.
סגורה וחוששת מזרים
איני מקל ראש חלילה בחובתה של ממשלת יפן לשמור על בריאות אוכלוסייתה, אחת המבוגרות שבין אוכלוסיות העולם. יחד עם זאת, אי אפשר "ללכת עם ולהרגיש בלי", או להיפך. נתחיל מזה שאת האולימפיאדה, במתכונתה הנוכחית – ללא קהל – אפשר וצריך היה לקיים כבר בקיץ שעבר: משתתפים צעירים ובריאים שמתגוררים ממילא בכפר אולימפי, היו יכולים להיות הסמל של "חיים לצד הקורונה", המשפט שכובש את כל העולם.
קל היה להוביל אותם ישירות משדה התעופה, לאחר בדיקה, למגורים שיהיו רק שלהם – ומשם למתקני הספורט השונים – הכל תוך ביצוע בדיקות בלתי פוסקות. אם תרצו – מדובר במעין "בועה" כמו בנ.ב.א שהייתה יכולה להתקיים בטוקיו בקיץ או בסתיו שעברו. היפנים העדיפו לדחות, אבל בשעה שבכל העולם נפתחו אירועים המוניים (גם אם בצורה מוגבלת) הם החליטו להקשיח עמדות דווקא לנוכח האולימפיאדה.
שלא תבינו אותי לא נכון: את האולימפיאדה היה צריך לקיים, גם אם באיחור (גם כך עגמת הנפש שנגרמה לספורטאים רבים כתוצאה מהדחייה – יש כמה מי שהתאמנו כל חייהם כדי לזכות במדליה ותקוותם נגנזה בשל הדחייה – היא עצומה) וכמו כן ברור שבניגוד למשחק כדורגל (למשל) אולימפיאדה אינה אירוע שקל להעתיק ממקום למקום. ועדיין אפשר היה למצוא דרך (או כמו שנהוג לומר מאז פלש הנגיף לחיינו: "מתווה") במסגרתה היו מתירים לחלק מהצופים להיכנס למתקנים, לתיירים שהיו מוכנים לעבור בידוד מקומי ביפן לצפות במשחקים ועוד. או לחילופין, לפזר את התחרויות בין כמה יעדים שהיו קולטים אותן בשמחה: לונדון, בייג'ין, סידני ועוד – שבהם התקיימו האולימפיאדות האחרונות וברובן יש תשתית הולמת לקיום חלק גדול מהתחרויות.
מה הטעם לקיים את המשחקים במקום אחד, בהיעדר אווירה? נכון שלצפות מהוועד האולימפי הבינלאומי לגמישות מחשבתית זה נאיבי יותר מלחשוב שישראל תזכה במדליית זהב בריצת מאה מטרים במשחקים הקרובים, ובכל זאת, ניתן היה להציל את הרוח האולימפית ולהעמיד אירוע שלא יתקיים בקול דממה דקה.
ובאשר ליפנים? כבר אמרנו: אירועי ספורט בינלאומיים הם הזדמנות נהדרת לשווק את תדמיתה של המדינה – ועכשיו הבנו את זו של יפן: זקנה, חרדה, מסתגרת וחוששת מזרים. בדיוק כל הסטיגמות שהם ניסו להפריך לאורך 76 שנים.
מה דעתך על הכתבה?