אגדת עם: הנשק הסודי של הספורט האמריקאי

ביילס
ביילס | צילום: gettyimages

אימונים קשים, מסורת והמון תשוקה? אלה רק סיבות משניות להצלחה אולימפית

(גודל טקסט)

"למייקל ג'ונסון היה סיפור לספר לעולם, גם לי יש ועליי לספר את הסיפור שלי כאתלט" ווייד ואן ניקרק שובר שיא עולמי בן 17 שנה בגמר ה-400 מטר.

 

*

 

כל מי שמצוי בספורט האולימפי יודע  מי זה אמיל זטופק. יש לו את אותו מעמד שיש לחמש הטבעות האולימפיות. מי לא יודע מי היה זטופק?

 

 

ללאסה וירן הפיני יש הישגים אולימפיים דומים לאלה שהיו לזטופק. שניהם שלטו בריצות הארוכות ל-5,000 ול-10,000 מטר ולקחו ארבע מדליות זהב על פני שתי אולימפיאדות רצופות. זטופק לקח בלונדון 48' זהב ב-10,000 וכסף ב-5,000 ובהלסינקי 52' חזר על הישגיו והוסיף גם זהב במרתון. וירן לקח זהב כפול במרחקים האלה במינכן 72' ובמונטריאול 76' וביקש לגבור על זטופק כשהחליט להשתתף במונטריאול גם במרתון. הוא סיים חמישי.

 

זטופק. ידע לספר סיפור (gettyimages)

 

מאז אולימפיאדת לונדון 2012 מו פארה שולט במרחקים האלה כפי שוירן וזטופק שלטו בהם. יש לו כבר שתי מדליות זהב מאולימפיאדת לונדון; בריו הוא כבר לקח את השלישית – ב-10,000 – וצריך לראות מה יעשה ב-5,000. לא הייתי מהמר נגדו.  

 

לא הייתי מגדיר את וירן כאתלט פחות גדול מזטופק, אבל אין לו את אותו המעמד שהיה לזטופק. ביחס למו פארה, מוקדם לומר. הוא עדיין פעיל, הוא עוד לא אמר את המילה האחרונה, אבל אני בספק אם בעוד 64 שנים הוא ייזכר כפי שזוכרים היום את זטופק.

 

וירן ופארה ניפצו שיאים וערמו מדליות אבל לא סיפרו סיפור. זטופק סיפר. הוא סיפר את הסיפור שלו באמצעות סגנון הריצה שלו. זה מה שהפך אותו לדמות בלתי נשכחת. זטופק נשם ונשף ועיווה את פניו ונפנף בידיו וראו עליו כמה שהוא סובל, כמה שזה קשה לו, באיזה מאמץ זה כרוך מבחינתו.

 

מו פארה. יזכרו אותו בעוד 40 שנה? (gettyimages)

 

וירן ופארה מתייצבים למרוץ, יורדים לזינוק, יוצאים לדרך, רצים חצי שעה או כמה שזה לוקח להם, חוצים ראשונים את קו המטרה, הולכים למקלחות. באו לתת עבודה –  נתנו, גמרו הלכו. מיתוסים אולימפיים, כדי שייווצרו, צריכים לתת יותר מזה, הם צריכים לבוא ארוזים באיזשהו סיפור מלווה ויוצא דופן. אחרת מה? אחרת יש לנו עוד אלוף אולימפי. יש הרבה אלופים אולימפיים.

 

*

 

ספורטאי ארצות הברית מביאים איתם סיפור ויודעים לספר אותו. תרבות הספורט שנהוגה בארצם מכתיבה להם להדגיש את הסיפור שמייחד אותם, לא להצניע, לא להבליע, לא לטאטא. אתם יתומים?  אספו אתכם ברחוב? התמכרתם לסמים? גמלו אתכם? הביאו אתכם לפודיום? ספרו את סיפורכם ואל תחסכו בפרטים, כי  הסיפור שלכם הוא שיבדיל אתכם מהאחרים, יעצים את ההישגים שלכם, יהפוך אתכם לדמויות בלתי נשכחות – למיתוסים.

 

הסיפורים המלווים הם אלה שלא פעם עושים את ההבדל.  כמות הסיפורים שספורטאי ארצות הברית סיפרו, מספרים ויספרו, ייחודם של הסיפורים, עוצמתם וחריגותם מוסיפים לאתוס של הספורט האמריקאי לא פחות מההישגים והמדליות.

 

ארווינג. זהב אחרי 16 שנה (gettyimages)

 

אנתוני ארווין לוקח בגיל 35 זהב אולימפי ב-50 מטר ספרינט. את הזהב הקודם שלו במשחה הזה הוא לקח לפני 16 שנים – באולימפיאדת סידני. הוא היה אז בן 19. חזר עם הזהב מסידני, זרק את קריירת השחייה שלו לפח. נמאס לו מהבריכה, לא יכול לראות יותר מים. הלך, נהיה חבר בלהקת רוק כבד והתמכר לאורח החיים המקובל בתחום:  מילא את עצמו בסמים, השמין, לא טבל אצבע בבריכה במשך שמונה שנים. הגיע לפת לחם.

 

ואז מישהו נזכר בו, נתן לו ג'וב, כדי שיציל את עצמו מעצמו. ארווין מלמד ילדים קטנים לשחות. ספק אם הם יודעים בכלל מיהו. ספק אם הוריהם יודעים מיהו. השהות עם הילדים מחזירה לו את החשק לשחות. הוא חוזר להתאמן, מנסה את מזלו במבחנים האמריקאים לפני אולימפיאדת לונדון ועובר אותם. בלונדון הוא מגיע למקום החמישי. לא רע עבור מישהו שרק עכשיו חזר.

 

בריו הוא שוב נכלל במשלחת, שוחה בגמר  נגד פלורן מנאדו – צרפתי יהיר ובלתי מנוצח שתובע בעלות על המשחה. כמובן שארווין מנצח אותו ולוקח זהב. 16 שנים אחרי הזהב הקודם שלו, שמתוכן עשר שנים הוא בכלל לא שחה. איפה יש עוד סיפור כזה.

 

דיראדו. ידעה להתעלות ברגע האמת (gettyimages)

 

מאיה דיראדו מסתובבת שנייה ל-50 המטר האחרונים ב-200 גב נשים. במסלול הצמוד לה שוחה קטינקה הוסו. הוסו מסתובבת ראשונה. דיראדו היא שחיינית צמרת, מתמחה במעורב אישי ל-200 ו-400, משחים שבהם הוסו משאירה אותה מאחור באיזה חצי בריכה. הוסו בשיאה באולימפיאדה הזו – זו האולימפיאדה שלה כפי שזו האולימפיאדה של קייטי לדקי וכפי שלונדון 2012 הייתה האולימפיאדה של מיסי פרנקלין.

 

אז איזה סיכוי יש לדיראדו נגד הוסו? וזה עוד המשחה החזק של הוסו, היא מחזיקה בשיא העולמי. מה דוחף את דיראדו להמשיך ולהאמין, להמשיך ולהתמודד, מה גורם לה לסגור את ההפרש, מטר ועוד מטר ובאחרון לגלוש לקיר ראשונה?  היה לה סיפור לספר, זה מה שדחף אותה, היא חשה את הסיפור בקצות האצבעות שלה כשנכנסה לבריכה האחרונה וראתה את הוסו לפניה רק במרחק של שני מטר.

 

היא לא חלמה לרגע לתת לסיפור הזה להישמט מבין אצבעותיה. זה לא מה השיגה אלא איך השיגה, שיגרום לכך שאת המשחה הזה יזכרו ואת דיראדו יזכרו.  אחרת היא הייתה רק עוד שחיינית אולימפית אמריקאית שעשתה במשחקי ריו את הטוב ביותר שהיתה יכולה.

 

ולרי אדאמס. השליטה הבלעדית (gettyimages)

 

מייקל קרטר לקח באולימפיאדת לוס אנג'לס מדליית כסף בכדור ברזל. באותה שנה, 1984, הוא זכה עם הפורטי ניינרס בסופרבול. סופרבול אחד מתוך שלושה שקרטר זכה במהלך קריירת הפוטבול שהתנהלה במקביל לקריירה שלו כהודף כדור ברזל ברמה אולימפית. קרטר הוא האתלט היחיד עלי אדמות שבאותה שנה זכה במדליה אולימפית ובסופרבול.

 

מישל קרטר זו הבת של מייקל. היא הודפת כדור ברזל ומייצגת את ארצות הברית בריו. היא כבר בת 30 ומתמודדת בענף שנשלט לחלוטין על ידי ההודפת ואלרי אדמס הניו זילנדית. אדמס שולטת בברזל נשים כפי שאלכסנדר קרלין שלט בזמנו בהיאבקות בסגנון יווני-רומי, עד שנושל מתוארו על ידי המתאבק האמריקאי רולון גארדנר, שעד סידני 2000 אף אחד לא שמע עליו.

 

אדמס לקחה זהב בשתי אולימפיאדות רצופות – ריו זו השלישית שלה. היא אלופת עולם ארבע פעמים, מהן שלוש פעמים ברציפות. בריו היא מוציאה מעצמה את מה שנראה כהדיפה מנצחת כבר בניסיון השני שלה. מהרגע הזה היא מובילה בתחרות ועכשיו מישל קרטר הולכת על הניסיון האחרון שלה – ההדיפה השישית והאחרונה והיא בפיגור. אז לא נתעכב לרגע לראות מה הילדה של מייקל קרטר עושה בהדיפה האחרונה? מאיזה חומרים היא עשויה? בניסיון האחרון שלה היא כמובן מביאה זהב. מחלצת את המדליה מבין האצבעות של אדמס, תולשת אותה מצווארה ועונדת אותה על צווארה שלה.

 

מישל קרטר. הדיפה מהסרטים (gettyimages)

 

*

 

זה כמעט מתבקש לתלות  את הדומיננטיות האמריקאית במשחקים האולימפיים בהשקעה, בחינוך, במסורת, במחויבות ובסדרי עדיפויות. כל אלה קיימים, בטח גם משפיעים, אבל זו בעיקר ההבנה של הספורטאים האמריקאים, הבנה שהם נולדים איתה,  שאם הם לא ייקחו את גורלם בידיהם ויספרו בקול גדול את הסיפור שלהם, אף אחד אחר לא יעשה זאת עבורם.

 

התחרות על ההכרה, על תשומת הלב, היא ברוטאלית. הם לא מייצגים את מדינתם, הם נאבקים על גורלם האישי. אמריקה לא משקיעה בהם, היא רק נותנת להם הזדמנות להיות "מישהו" בחברה שיודעת להוקיר ולתגמל כאלה כפי שהיא יודעת להשליך אנשים חסרי ייחוד לשוליים. אני לא מציע לאמץ את הגישה הזו לחיים, זו גישה דרוויניסטית, אני רק מנסה להבין איך זה שארצות מגיעה לכאלה הישגים ומספרת כאלה סיפורים. 

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי