בניגוד למשחקי לונדון 2012, אז חזרה המשלחת הישראלית ללא מדליות להתגאות בהן, הפעם קיבלנו פיצוי בדמות שתי מדליות שעיטרו את צווארם של ירדן ג'רבי ואורי ששון.
קשה להמעיט בערך ההישג של ענף הג'ודו, שהיה קרוב לתהום רק לפני ארבע שנים, והוביל קמפיין אולימפי מרשים שהציב בסופו של דבר שבעה ספורטאים על ה"טאטאמי" בריו. שתי מדליות הארד היו רק הבונוס, לא מעבר לכך.
ביקורת רבה היתה כלפי יו"ר האיגוד, משה פונטי, שעלה לכותרות בעיקר בהקשר של מאבקו מול אליס שלזינגר, אך מי שהיה בעברו ספורטאי ידע לכוון את הספינה אותה השיט לחוף מבטחים. נכון שלעיתים הדרך בה בחר להתבטא לא מכבדת אישיות ציבורית, אך ידע לשים את טביעת האצבע שלו בכל מקום באיגוד והוביל את הג'ודו להישגים ברגע האמת.
עם זאת, ההצלחה של הג'ודו – גדולה ככל שתהיה – היא רק היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, בהופעה די מאכזבת. המשלחת הישראלית אולי היתה הגדולה ביותר בכל הזמנים אך היא בהחלט לא היתה המוצלחת שבהן.
גל נבו, רחוק מהשיא (אסף קליגר)
את הסימן הראשון ראינו עוד לפני המשחקים, כאשר נאלצו לוותר על השתתפותה של מרגריטה דורוז'ון, שלא עמדה ביעד של הוועד האולימפי הישראלי ולא הוכיחה יכולת מספקת בשנת המשחקים. נכון, ההתעקשות לא לשלוח את אחת ממטילות הכידון הטובות בעולם לשנת 2015 למשחקי ריו היתה נכונה וצודקת, אך כל מה שהוביל אליה היה מלא בסימני שאלה.
איגוד האתלטיקה התקשה אם כך להביא את הספורטאים לשיא ברגע האמת. מרבית האתלטים ידעו כבר בתחילת העונה כי הם צפויים להשתתף במשחקים וכיוונו את כושר השיא לריו ולאו דווקא לאליפויות ישראל ואירופה ולכן יש בכך טעם לפגם.
טענה דומה אפשר להפנות גם לאיגוד השחייה, שם אף שחיין לא הצליח להגיע לשיאו האישי, באירוע הגדול בעולם. רבים מהם אף נכשלו בניסיון להשוות את שיאם העונתי. אז נכון, יותר קשה לשחות בבוקר במסלול צדדי מאשר להיות כוכב במשחה הגמר, אך המבחן האמיתי צריך להיות במשחקים האולימפיים.
בג'ודו עבדו נכון אחרי הכישלון ב-2012 (אסף קליגר)
אין ספק שהמדליות שהושגו הם חלון ראווה יפה מאוד עבור הציבור הישראלי, שנכנס פעם בארבע שנים אל החנות האולימפית. עם זאת, הצלחה של מדינה קטנה בהקהילה הספורטיבית צריכה להתבסס גם על העפלה לגמרים, שיוצרים מסורת שמאפשרת הצלחה בהמשך. שבעה גמרים בלבד – בדיוק כמו לונדון אגב – זה לא מספר שראוי להתגאות בו.
לוועדה לספורט הישגי אסור להסתנוור מהשמש הנשקפת מאותן מדליות, ומיד עם החזרה ארצה לבדוק את הליקויים שהובילו להופעה בינונית (במקרה טוב) ביתר הענפים ובכללם אלה שמהווים את עמוד השדרה של המשלחות הישראליות לדורותיהם – אתלטיקה, שחייה ושייט.
לקראת הקמפיין האולימפי האחרון קיבלו הספורטאים שלנו מעטפת חסרת תקדים של תקצוב, אימונים ותזונה, כאשר אפילו שמו דגש לראשונה על מענה מנטאלי אך לא נראה שיפור מעשי בתוצאות. חמורה אף יותר העובדה כי רבים מהספורטאים הציגו תוצאות חלשות יותר מאלה שהשיגו ב-2012.
היחידה שהגיעה לשיא באתלטיקה, חנה קנייזייבה-מיננקו (אסף קליגר)
בניגוד לוועדת החקירה עליה הכריזה השרה לימור לבנת לאחר המשחקים הקודמים, הפעם כנראה המסקנות יילמדו רק אצל הגופים המקצועיים באיגודים השונים ובוועד האולימפי. זאת ההזדמנות לראות מה זקוק לריענון, ללמוד ממדינות אחרות מה נעשה כדי לשפר ואולי גם להסתכל על איגוד הג'ודו, הוא מצא כבר את הנוסחה המנצחת.
מה דעתך על הכתבה?