"אני לא מאמינה שהם נתנו לה את הקרב הזה", אמרה ירדן ג'רבי לאחר ההפסד ליריבתה הברזילאית מריאנה סילבה. היא לא היחידה שחשבה ככה.
הברזילאים אולי לא המציאו את המושג "שיפוט ביתי", גם לא במשחקים האולימפיים, אבל הם בהחלט שכללו אותו. הפעם גם לא מדובר בבכיינות ישראלית טיפוסית, מדובר על תחושה כוללת של כל המשלחות שהגיעו לריו – עדיף לפגוש יריב בכיר יותר, רק לא ברזילאי.
מתוקף תפקידה, המדינה המארחת יכולה לשלוח ספורטאים שביום רגיל בכלל לא חלמו על הופעה במשחקים האולימפיים. נכון, זה יכול לייצר גם סיפורי סינדרלה. לפעמים זה נגמר בהדחה שקטה כבר בסיבוב הראשון, אך התחושה הרווחת היא שהמצב בעיקר מייצר כותרות שליליות.
מריאנה סילבה אחרי הקרב עם ג'רבי. נהנתה מההפקר (gettyimages)
בתקופה בה יש כל כך הרבה זוויות צילום והמלחמה בשחיתות נמצאת בראש סדר העדיפויות, קשה יותר לקבל טעויות שהולכות תמיד לזכות הצד הביתי. אמנם בדרך כלל לא מדובר בשיפוט בוטה, אך תמיד הספורטאים הברזילאים נהנים מהספק ומקבלים יתרון קטן שעשוי להיות משמעותי בהמשך.
יש להדגיש, אילנה קרטיש ורון אטיאס הפסידו בגלל שלא הגיעו מוכנים מספיק ליריבים שמולם. הם התקשו להסתדר עם הסגנון של הברזילאים וההדחה שלהם לא תגיע ככל הנראה לכנסי שיפוט ברחבי העולם שינתחו את המהלכים ויסברו מה יש לתקן. אך ההפסדים בהחלט מדיפים ריח רע.
בהחלט ייתכן שהבעיטות של אטיאס היו חלשות מדי ולכן לא צבר ניקוד מול וונילטון טשיירה, אך החלטות אחרות שהתקבלו – כמו הורדת נקודה בלבד, במקום שתיים, לאחר קבלת הערעור של מאמנו – והתקלה המוזרה בציוד שהעניקה ניקוד עודף הם רק עוד דוגמאות למגמה שאנחנו רואים בריו 2016.
עם זאת, ההתערבות הבוטה ביותר הגיעה דווקא בקרב של קרטיש. סגנית אלופת אירופה הגיעה כפייבוריטית ברורה ולמרות שנראתה פעילה יותר, קיבלה שוב ושוב הזהרות על פאסיביות שהוציאו אותה מאיפוס.
שיפוט ביתי בוטה, קרטיש בחוץ (AFP)
השיא הגיע כדקה לסיום כשספק ריתקה את יריבתה במהלך שככל הנראה היה מעניק לה את הניצחון, ללא התייחסות מצדו של השופט. הרגע המכונן של אותו הקרב הגיע כמה שניות מאוחר יותר. מאמנה השתמש בזכות הערעור שלו, שאמורה לשלוח את ההחלטה לצוות השיפוט שיושב לצד הזירה וצופה בהילוך החוזר, אך בקשתו נדחתה באופן מיידי.
נכון שהסיסמא שנקבעה במשחקי לונדון 1948 "העיקר ההשתתפות" כבר אינה תקפה ברוב המקרים, אך פסיקות כאלה בהחלט מערערות את היסוד העיקרי שבבסיסו של הוועד האולימפי הבין-לאומי שקובע כי כל הספורטאים שווים.
הפעם האחרונה בהם ראינו מקרים כאלה הייתה לפני שמונה שנים במשחקי בייג'ין 2008, אז המארחת "ידעה לנצל פגמים במערכת" שהובילו ליתרון לא הוגן ואף לניצחונות מפוקפקים. הזכיות המרובות באגרוף באותם משחקים – הישג אותו הסינים לא שחזרו מאז באף תחרות גדולה – גרמו בסופו של דבר לשינוי מבני עמוק בהתאחדות האגרוף החובבנית (AIBA) ולשינוי שיטת הניקוד באופן מוחלט. אולי הגיע הזמן שגם בוועד האולימפי יתעשתו ויחשבו על שינוי דומה.
מה דעתך על הכתבה?