"דבר אחד זה לעקוב אחר חלום ודבר אחר זה לעקוב אחר אובססיה. חלום הוא טהור יותר מאובססיה, חלום הוא על גאווה" [ז'וזה מוריניו]
הגאווה הברזילאית נפגעה. מהברך בגב של ניימאר, מדעיכת האיכות ומאובדן השליטה. והפצע פתוח, עודנו שותת דם. כי "הקנריות" לא יכולות לעוף עם כנפיים קצוצות. בלי שוער שהוא בעל בית, עם מגנים שלא שומרים, עם חלוצים שנראים כמו צל חיוור של גיבורי העבר. ובעיקר, בלי גיבור שמושך את העגלה. שמלהיב את ההמונים. שעומד בעומס הציפיות.
ברזיל הגיע לטורניר האולימפי בכדורגל עם שאיפה אחת ויחידה: מדליית זהב על חזה נפוח מגאווה. זהו התואר בו מעולם לא זכתה והוא חייב להיות שלה. כי הסלסאו לא אספה תואר משמעותי מאז קופה 2007. כי הבחורים בצהוב ביישו את האומה במונדיאל הביתי. כי הכסף בורח והפוליטיקאים שוב התגלו במערומי שחיתותם.
ברזיל צריכה סיבה לחייך (gettyimages)
"נחישות הופכת לאובססיה ואז היא הופכת לדבר היחיד שחשוב" [ג'רמי אירוויין]
הזהב האולימפי הוא כבר לא רק מטרה, אלא הכרח. כמו אוויר לנשימה או מים לרוויה. לא רק של הכדורגל, של ברזיל כולה. מדינה בת 200 מיליון תושבים שנסחפת עם כל הצלחה ובשנים האחרונות בעיקר מדשדשת בדכדוך המתפשט.
היא חזרה לזרועות דונגה העקשן, פתחה את הדלת בפני מאנו מנזס חסר המעוף והסתחבקה עם פיליפאו סקולארי היבשושי. וכל הזמן קיוותה שניימאר הוא הגיבור לו חיכתה. מאז שהיה בן 15 ועד שמדליית הזהב תהיה תלויה על צווארו.
הכל עליו, אין ברירה (gettyimages)
"אובססיה היא כמו טיפשות, קשה לרפא אותה" [דיוגנס]
הציטוט האחרון התבשל במוחו של אדם שהטיף לצניעות והעיד על עצמו שחי "חיי כלב". יש ברזילאים רבים כמוהו, לא מבחירה. ניימאר הוא ההיפך המוחלט. בשבועות האחרונים עסקו בריו בחיי הפנאי של כוכב בארסה. במסיבות הראווה בהן הוא לוקח חלק, בחיי הזוהר שהוא משפריץ לכל עבר. זו לא הייתה רק צרות עין, אלא הבעת כאב על הזלזול לכאורה במשימה שלפניו.
"אם היית בן 24 וכבר השגת הכל כמוני, לא היית נוהג אותו דבר?", הטיח ניימאר בפני העיתונאי שכתב על בליינותו. יומיים לאחר מכן הוא ערך בעצמו מסיבת ענק למקורבים מיוחסים. אך ניימאר לא השיג הכל. מבחינת הברזילאים, הוא עוד לא השיג דבר. רק תהילה ועושר ללא הצדקה. אולי אף במרמה. מה שהוא נותן לברצלונה נשאר בקאמפ נואו, אבל מה עם הבית המתפורר שהותיר מאחוריו?
עוד לא גיבור בשל (gettyimages)
"בלי אובססיה, החיים הם כלום" [ג'ון ווטרס]
ניימאר הוא לא האשם בצרות של ברזיל. הוא לא ביקש שסוניגה הקולומביאני יגמור לו את המונדיאל. הוא לא גרם להפסד בפנדלים לפראגוואי בקופה. הוא לא רצה לוותר על הנסיעה ביוני לארצות הברית, ממנה חזרו נציגי הסלסאו עם הזנב בין הרגליים אחרי הופעה מזעזעת. הוא גם לא הפסיק לגדל שוערים, בלמים או חלוצים מרכזיים. הוא פשוט מספיק עכשיו את מרד הנעורים שהחמיץ אז.
אבל ברזיל חייבת מרגוע. משהו שיניע אותה קדימה. משהו שיצדיק את כל הכסף הציבורי שנשפך, הגאווה שנרמסה בפני פיפ"א והמאבקים הפנימיים. משהו שיזכיר לכולם שהיא מדינת הכדורגל הגדולה בעולם. כי בזמן שבכל יתר הזירות הם נחלו רק אכזבות, על הדשא זה אפשרי. זה קרה. וזה חייב לקרות שוב.
ברזיל זכתה בכל תואר אפשרי. יותר מפעם אחת. הנפות יבשתיות ובין-יבשתיות. 5 פעמים בגביע העולם. 8 פעמים בקופה אמריקה. בכדורי זהב. והיו לה לאונידס וגארינצ'ה ופלה וזיקו ורומאריו ורונאלדו וריבאלדו ורונאלדיניו ו… זה תורו של ניימאר. כי מדליית הזהב האולימפי מעולם לא נחתה שם. והיא חייבת להיות שלו. שלהם. חמדתו, ולא של אף אחד אחר.
זה זמן קסם, אין ברירה אחרת (gettyimages)
"פתרון לאובססיה? השג אחת אחרת" [מייסון קולי]
מה דעתך על הכתבה?