החל מיום שבת, אורי ששון הוא לא רק מדליסט אולימפי וג'ודאי נערץ, אלא גם החלום של כל "ילד כאפות" רגיש וחלשלוש, שחולם בכל לילה איך הוא הופך מהחננה של הכיתה לששון החזק, השרירי שמשכיב את כל המציקים לו, שאף אחד לא מעז להתקרב אליו או להרגיז אותו.
יש גם כאלה שהחלום שלהם הוא אח בדמותו, שיגן וישדר לכל עבר: "אוי למי שמתקרב לאחי הקטן". בזכות ששון, אלפי הורים מתוסכלים שמתקשים לראות את ילדיהם חסרי בטחון ואונים מול בני גילם בבית הספר, ברחוב ובהתמודדות היומיומית, יקחו אותם לחוגי הג'ודו, ישקיעו את כל מה שנדרש בכדי לראות אותם הופכים לאט לאט לאורי ששון- ילדים חזקים עם שרירי ברזל ולב של זהב.
אורי ששון גם יגרום להרבה אנשים לשנות את דעתם, כשיבינו שלא כל מי שנראה שרירי, גדול ממדים ומפחיד, הוא בהכרח בריון אלים ומאיים. שישנם כאלה כמו ששון, שכגודל אימתם, כוחם וחוסנם, כך רגישותם ורוך ליבם.
זה רק עניין של זמן שהג'ודו יהפוך להיות הספורט הלאומי בישראל. ההצלחה של הענף באולימפיאדת ריו תעשה את שלה, וההבטחות של ראש הממשלה ושרת התרבות והספורט להשקיע ולטפח את הענף יהיו חייבות להגיע למימוש.
באופן יחסי, הג'ודו הוא ענף זול שלא דורש השקעה גדולה. במתקנים למשל, בכל מתנ"ס, מועדון ציבורי, בית ספר, גן ילדים ואפילו במקלט ציבורי מסודר ניתן למצוא ולהכשיר אולם לאימוני ג'ודו. גם המזרונים והחלוקים הם כסף קטן באופן יחסי להשקעה בענפים כמו שחייה, טניס ואפילו התעמלות.
.jpg)
ג'רבי. ההישגים ימשיכו? (אסף קליגר)
ההשקעה העיקרית על מנת להפוך את הג'ודו לספורט הלאומי שלנו היא בהכשרת מדריכים ומאמנים מוסמכים, שיוכלו ללמד את יסודות הענף, לאתר ולטפח את המוכשרים והמצטיינים ולשלב אותם בחממות טיפוח.
לג'ודו יתרון נוסף בכך שהוא ממקד אליו את שני המינים באותה המידה. ברור שלהתפתחות כזו שתהפוך את הג'ודו לענף הספורט הלאומי של ישראל, תהיה השפעה של ממש בעתיד הקרוב. הענף הזה יהפוך אותנו למעצמה, עם הרבה מדליות אולימפיות והישגים בינלאומיים.
אבל עם כל הכבוד לג'ודו, לשחייה, להתעמלות, ולטניס, בשבילי האולימפיאדה החלה ביום שישי, כשמלכת הספורט, האתלטיקה, ירדה לזירה והגיעה במלוא הדרה לתחרויות האולימפיות. מה יכול להיות מרתק ומרגש יותר מלראות את הרצים מהר יותר, את הקופצים והמנתרים חזק, גבוה ורחוק יותר?
ג'ודו? הסיפור בכלל הוא האתלטיקה (gettyimages)
מעבר לכל, האתלטיקה היא המעבדה הטובה ביותר לקביעת גבולות היכולת של האדם, כשלאורך השנים היא מוכיחה לנו כיצד הם הולכים ומתרחבים עם השיאים וההישגים של הספורטאים. מי שעוקב אחר התחרויות בריו היה יכול להבחין באופן ברור בדומיננטיות של האתלטיקה, כשהאצן המהיר בעולם יוסיין בולט, הצליח למלא עד אפס מקום את אצטדיון האתלטיקה אנז'ניאו.
עשרות אלפים באו לראות את עשר השניות של בולט. איפה עוד אפשר לראות כל כך הרבה אנשים משקיעים כסף וזמן רב כדי לצפות באירוע של עשר שניות? עובדה, כשבולט סיים את ריצת 100 המטר, האצטדיון התרוקן. מסתבר שיש קסם מיוחד בתחרויות האתלטיקה, למה זה לא קיים באותה מידה בשחייה למשל? דומני שאין לזה תשובה מדעית חד משמעית.
מה דעתך על הכתבה?