בשקט בשקט, בלי כמעט ששמנו לב, מתקרבת מדינת ישראל אל רף 10 מיליון התושבים. באותה נשימה צריך להצר על כך שבהיסטוריה של למדינה עם כמות תושבים כזו יש מדליה אולימפית על כל מיליון תושבים. וגם כאן צריך לחדד: 40 שנה בלי מדליה, וב-24 שנים 9 מדליות, ממוצע של 1.3 מדליות לאולימפיאדה אחת.
זה מעט מדי למדינה הזו, שאנשיה המצוינים זכו ב-12 פרסי נובל, 6 מלחמות, 4 ארוויזיונים, ולא מעט כסף באקזיטים שווים במיוחד. המדינה הזו יכולה יותר, שווה יותר, מסוגלת ליותר.
בעולם יש עוד 24 מדינות שכמות התושבים שלהן זהה פחות או יותר לישראל, בין 8 ל-12 מיליון תושבים. 11 מהן זכו לפחות מדליות מישראל במשחקים האולימפיים, 13 מהם זכו ליותר. לצד 4 מדינות שאין להן כלל מדליות – בנין, בוליביה, הונדורס ופפואה גינאה החדשה – יש שתי מדינות בגודל של ישראל שיש להן כמעט 500 מדליות – שבדיה והונגריה – ועוד ארבע עם יותר מ-100 מדליות. במשחקים האולימפיים האחרונים בריו, זכו 11 מ-13 המדינות שלפנינו ביותר מדליות, משתי המדליות בג'ודו שהגיעו עם המשלחת לארץ. רק אוסטריה ופורטוגל זכו בפחות.
מסוגלים ליותר נוכחות על הפודיום. לינוי אשרם עם הזהב (באדיבות הוועד האולימיפי)
ולנו יש רק 9 מדליות. חמש מהן בג'ודו, שלוש בגלישת רוח, רק אחת בקיאקים. רק שלושה ענפי ספורט. ענף אחד, הוא התגשמות החוף הארוך שצמוד לישראל, ענף אחר הוא פרי ההכרה שנוצרה פה ב-1992, אחרי שתי המדליות הראשונות, שג'ודו הוא ענף למיטיבי לכת שמגלם בתוכו אפשרויות מופלאות להישגים, בגלל אופי התחרות. המדליה התשיעית – זו של מיכאל קלגנוב – היא התגלמות ההגירה המואצת לישראל, אבל לא מייצגת דבר.
כמו אלכס אברבוך שייסד פה ענף קפיצה במוט, או אלכס שטילוב שהיה התעמלות המכשירים של ישראל, או לונה צ'מטאי שהתחתנה עם ישראלי, והפכה את מרתון הנשים לתקווה אולימפית ישראלית, הגעה של ספורטאי על כמוהו לא היתה הרבה יותר מהבלחה, שלא הרימה את ענף הקיאקים לגבהים ושם לא אותו, וסופו, שעזב. חייבים לומר, ספורט אולימפי זה עניין מעמיק יותר מאשר שילוב בין עסקנים וכספי טוטו. אם לא העלייה מברית המועצות לשעבר, אני לא בטוח שהיינו מבינים או מצליחים בספורט אולימפי עד היום.
אבל משחקי טוקיו 2020 מגלמים בתוכם הזדמנות אדירה, הרבה בזכות כל מה שמנינו קודם, וצירוף מקרים נדיר שקיבץ המון מזה יחד. לינוי אשרם מסוגלת בשבוע טוב להביא פה כמות מדליות שמביאים פה ב-20 שנה; הג'ודוקות שווים 4-5 רבעי גמר ומעלה; יש פוטנציאל בקליעה, יש תקווה אדירה במרתון הנשים, טקוונדו, התעמלות מכשירים, אפילו בדמינגטון. באתלטיקה ושחיה כל חצי גמר זה כמו מדליה. מספר הענפים המייצג גדל, ואפילו בלי ענפי כדור, אנחנו מרגישים את הרנסנס גם שם.
זקוקים ליותר מדליות (Getty Images)
ישראל מתחילה להתנהג כמו מדינה עם הון אנושי, גם ספורטיבי: מקומיים, מהגרים, מתאזרחים. בדיוק כמו במציאות, בה נמצאת ישראל במקום ה-14 מתוך 25 מדינות בסדר הגדול שלה במשחקים האולימפיים, כך גם צריכה להיות הציפייה ממנה. בלי הרבה לחץ, בלי להגדיר מטרות, תוך הגשמת החלום האישי של כל ספורטאי, כך גם יושגו התוצאות: לא יותר, לא פחות, בדיוק איפה שאנחנו צריכים להיות. באיחור אמנם, אבל כצפוי.
16 ימי משחקי טוקיו 2020 הם המשחקים האולימפיים, התקופה שבין ריו 2016 לטוקיו 2020, נקראת בעגה המקצועית – אולימפיאדה. אם בתקופת האולימפיאדה היינו מתעניינים, מתעמקים, תומכים, מעודדים, מלווים בקור ובחום, על מיטת הטיפולים ובחדרי הניתוח – ולא רק על הפודיום – היינו יודעים להעריך יותר את מה שיושג במשחקים האולימפיים עצמם. וזה לקח חשוב בטרם הושג איזה שהוא הישג או נרשם כשלון: רק הצופים הם תיירים במשחקים האולימפיים, תנו לספורטאים לנסות ולהגשים את עצמם.
אם תתעקשו, תצטרפו בהמנון.
מה דעתך על הכתבה?