די.ג'יי שרעבי, קלוזר, טים איזראל: המגיש שמכוון לרמות הכי גבוהות

די.ג'יי שרעבי זה שם גדול למגיש במייג'ור ליג. יש לו גם חלום גדול מאז שהוא זוכר את עצמו: הוא הקלוזר של הג'איינטס, עומד באמצע העיגול שלו, באינינג האחרון של הוורלד סיריס, הזריקה האחרונה במעמד, הבסיסים מלאים, מולו החובט הכי חם של הדודג'רס. או שדי.ג'יי שורף אותו או שהסיכוי של הג'איינטס נשרף אצלו בידיים.

קלוזר חי בשביל הרגעים האלה, הוא נועד להכריע משחקים צמודים. מכאן שמו – קלוזר, נועל, חותם. יש לו הרף עין לעשות את המוטל עליו. מומחה שעולה לאינינג אחד, לפעמים פחות, האינינג האחרון והקובע, והוא עולה כדי לנעול אותו. קלוזרים הם ברנשים נעדרי ליטוש אבל בעלי כוח ברוטאלי, רולות שהזרוע שלהם יורה כדורי אש במהירות של 100 MPH. לא פחות, יותר. בנוסף, זה ידוע, יש להם את הביצים הכי גדולות במשחק. הם חיים בשביל המאני טיים, הם לא מכירים זמן אחר, אם זה לא מאני טיים – לא עניינם, לא צריך אותם.

כף ידו הזורקת מלפפת את הכדור החבוי בכף ידו העוטה כפפה, הוא מיטיב את המצחייה, רוכן קדימה שעון על ירכו, מחליף סימנים עם התופס שכורע מאחורי החובט באמצע מלבן דמיוני, שלמרכזו, בדיוק למרכזו וישר לכפפת ידו של התופס, די.ג'יי יזרוק עוד רגע את כדור האש שלו שייתן לג'איינטס את הוורלד סיריס.

שרעבי. חולם להיות הקלוזר בוורלד סיריס (מרגו שוגרמן)

די.ג'יי הוא הבן של אפי שרעבי והנכד של סבתא רחל. אפי היה שחקן כדורגל כישרוני בקבוצות הצעירות של מכבי ת"א, עזב את הארץ בסוף שנות ה־60 ונאחז בחוף המערבי. שיחק בהכח סן פרנסיסקו עם ישראלים אחרים. הייתה אז תקופה כזאת. התערה באמריקה, נישא לדבי, יהודייה אמריקאית, הקימו משפחה וילדו את די.ג'יי. דוד יונתן בשמו המלא. דוד זה על שם סבו, האבא של סבתא רחל שלא זכה לעלות מתימן לישראל. הוא בן 28, נולד באמריקה, חי באמריקה, הגיע כמה פעמים לארץ כדי לבקר את סבתא רחל ואת המשפחה.

די.ג'יי מכוון את עצמו לרמות הכי גבוהות, הוא מוקף במיליונים שחולמים את אותו חלום, הוא נתקל בהם בכל שלב, די.ג'יי לא לבד בחלל הגדול שמפריד בין החלום למציאות. הוא פעיל בכל הענפים, מייצג את ברמינגהאם היי סקול בכל ענפי הספורט התחרותיים. אתלט אול-אראונד, כמו שאומרים. יש כישרונות מסוגו שמסיימים תיכון והמשמר האזרחי מקיף את הבית שלהם כדי לכוון, לסנן ולנווט נציגים מהמכללות שבאים להציע לטאלנט את המוסד שלהם. יש גם טאלנטים שאף אחד לא דופק להם בדלת.

כדי לשחק במכללות די.ג'יי היה צריך להציע את עצמו, לעבור מבחנים, לשכנע ביכולות שלו, להתקבל, להתמודד מול אחרים שסומנו וקיבלו הכרה. למה הם כן והוא לא, זו שאלה שהוא שואל את עצמו כמעט לכל אורך חייו הבוגרים.

מכוון לרמות הכי גבוהות (מרגו שוגרמן)

הוא הגיע לקולג' פצוע ביד הזורקת, עבר ניתוח שהשבית אותו לשנה. אחרי הקולג' פציעתו חזרה, שוב בזרוע הזורקת, שוב במרפק. אם היה לו שבריר של סיכוי להיבחר בדראפט, אז עכשיו איזה קבוצת מייג'ור תבחר באחד שעוד לא זרק כדור עבורה ונותח כבר פעמיים ביד הזורקת? וזה עוד לפני שהוכיח שהוא טוב מספיק כשהוא בריא.

די.ג'יי חוצב לעצמו קיום ב"אינדפנדנט פרופשיונל בייסבול ליג". אלה הליגות שמתחת למיינור ליג. שחקן באינדפנדנט מרוויח 700 עד 1,000 דולר לחודש, רק במהלך העונה שנמשכת שישה חודשים. חצי מזה הולך למחיה, ארבעה־חמישה שחקנים חולקים דירה, ישנים על הספה או יחד באותה מיטה, משלמים לאפסנאי שמכין להם את הבגדים – הם לא חיים את החיים, הם חולמים את החלום. שמונה שעות ביום משחקים בייסבול, בזמן שנותר מדברים ונושמים בייסבול. 2% מהם מגיעים למייג'ור.

קיומה של טים איזראל נודע לו בגיל 19. הוא שמע על הנבחרת מישראלי ששיחק איתו בליגת הקיץ. כבר שש שנים הוא מנסה להתקבל לנבחרת ונדחה. הוא מעדכן את ראשי הנבחרת באופן שוטף, שולח סטטיסטיקות, מצרף חוות דעת, שולח סרטי וידאו, “פליז קונסידר מי", הוא כותב להם, ופעם אחר פעם מקבל תשובה שלילית, אם כי מנומסת: קיפ וורקינג, תקבל הזדמנות, אתה ברשימות, אנחנו עוקבים.

לקח לו זמן להתקבל לנבחרת. די.ג'יי שרעבי (מרגו שוגרמן)

פיטר קורץ מנהל איתו את המגעים מטעם טים איזראל, ממנו די.ג'יי שומע את הדחיות המנומסות. קורץ הוא הסמכות בענף, הג'נרל מנג'ר של הנבחרת הישראלית כבר יותר מעשר שנים. הנבחרת נוסדה לפני 13 שנה, קורץ הוא ממניחי היסודות, שימש כנשיא איגוד הבייסבול הישראלי עד לפני חודשיים ופרש מהתפקיד הזה כדי להתמקד בהכנה של הנבחרת לקמפיין האולימפי שלה.

לאורך השנים, קורץ מקבל שתיים־שלוש פניות בשבוע משחקנים שרוצים להצטרף לנבחרת, בעיקר מארצות הברית. דבר ראשון הוא רוצה לדעת אם יש להם דרכון ישראלי. זה מקל על המועמדים. לדי.ג'יי יש, לאחרים אין, זה נותן לו יתרון, ועדיין אומרים לו “תמשיך לעבוד". אחרי שאלת הדרכון קורץ מתחקר את המועמד, כל השאלות שדי.ג'יי נדרש לספק להן תשובות במהלך השנים. זה התהליך שקורץ מעביר את המועמדים. “קיבלתי את הנתונים שלו ולא התרשמתי".

לפני שנתיים קורץ זיהה תנודות במספרים של די.ג'יי, הוא לא ראה אותו משחק, ובנוסף לנתונים המשופרים, קורץ קיבל גם המלצות; אחד מבעלי הקבוצות מהליגה העצמאית בסן פרנסיסקו המליץ עליו אחרי שדי.ג'יי שיחק עבורו בסונומה, ואז הגיעה המלצה נוספת, שחקן נבחרת ישראל שיחק מולו בסן פרנסיסקו והתרשם מהזרוע. זה בנוסף למיילים השוטפים שדי.ג'יי הקפיד כמובן לשלוח. די.ג'יי לא עוצר מול דלתות נעולות, הוא מורגל, הוא פוגש בהן כמעט לכל אורך הקריירה שלו. הוא שומר על אופטימיות ומאמין. את המסלול שלו בדרכים חוצים בחורים שפתאום קיבלו הזדמנות והוא יותר טוב מהם, הוא יודע את זה, והוא יודע איך נוצרות הזדמנויות – לא לו, לאחרים. עד עכשיו הדברים לא הלכו אבל הם ילכו, זו הגישה שלו, זו המהות של החלום שלו.

"טים איזראל" (מרגו שוגרמן)

כשדי.ג'יי מתקבל לנבחרת, הדברים מתחילים לזוז בכיוונו. יש לו, כזכור, דמיון מפותח שמשמש ומדריך אותו: הוא מגיע עם הנבחרת לפודיום, משחקים אולימפיים מקבלים תשומת לב אחרת, תעשיית הבייסבול רואה את הלהיט מהטורניר האולימפי למרות שוליותו. זה שהוא חצי תימני לא עוזר לו, אבל זה שהוא יהודי ששיחק באולימפיאדה במדי נבחרת ישראל וכל התעשייה ראתה – זה יכול לעזור לו. יש קבוצות בייסבול במייג'ור שקהל יהודי תומך בהן, שתי הקבוצות של פלורידה, המון זקנים יהודים מגיעים לפלורידה לכלות את ימיהם, בעלי מועדונים יכולים לראות בדי.ג'יי אטרקציה עבור הקהל הזה. נפתחות לו אפשרויות, הוא יכול להרגיש את זה מגיע, זה כל כך קרוב.

המשלחות האולימפיות של ישראל בדרך כלל עמוסות בספורטאים, נציגיהם של ענפים שמעבר לגדר, שמבטיחים הישגים אולימפיים והבטחותיהם מופרות. אני חושב על הקלעים משום מה אבל זה לא רק הקלעים.

נבחרת הבייסבול כותבת סיפור אחר. כדי להגיע לאולימפיאדה כנציגה היחידה מאירופה ואפריקה, היה עליה לעבור בקיץ האחרון בארבע מסגרות שונות שהתקיימו בארבע מדינות – בולגריה, גרמניה, ליטא ואיטליה – סך הכל 20 משחקים. ב־14 ניצחה, בשישה הפסידה. די.ג'יי הצטרף לנבחרת בגרמניה באמצע הקמפיין. הנבחרת עלתה על חשבון הולנד ואיטליה, שנחשבות למעצמות בבייסבול האירופי, וכן דרום אפריקה, מדינה שמשחקת בייסבול באופן גלוי, לא מחתרתי. שש נבחרות יגיעו לטורניר האולימפי, ארבע כבר הגיעו, ישראל ביניהן, שתיים נוספות צריכות להגיע. שש נבחרות מתמודדות על שלוש מדליות. “היי, זה בייסבול", די.ג'יי אומר לי, “אם אנחנו מביאים את ה־A גיים שלנו, אנחנו גומרים על הפודיום".

ביקור הנבחרת בבית הנשיא (מרגו שוגרמן)

בשלב הזה, אמצע חודש מאי, בחיים הרגילים, שחקני הנבחרת משחקים בקבוצות שלהם, מחדדים את היכולות, נזהרים מפציעות, מכוונים את עצמם להגיע קרוב לשיא היכולת בתחילת יולי, אז הם נפגשים למחנה אימון בצפון-מזרח ארצות הברית. עשרה משחקי אימון, סך הכל שבועיים של בייסבול מרוכז. די.ג'יי לא יכול לחכות. השהות בנבחרת משביחה את איכות החיים המקצועיים שאליה הורגל. הנבחרת מתגוררת בבתי מלון, לא במאורות, האש"ל נדיב, הבגדים מוגשים, מכובסים ומגוהצים, האימון ברמה גבוהה יותר, השחקנים טובים יותר. די.ג'יי מתגלגל מספיק שנים כדי לדעת להעריך את הדברים הקטנים, מי שמורגל בהם מקבל אותם כמובנים מאליהם. לא הוא. ואז הם יוצאים לטוקיו להביא מדליה.

הנבחרת התקבלה במשכן הנשיא אחרי שעלתה לאולימפיאדה. רובי ריבלין אמר להם שעשו עבודה טובה וקיבל מידיהם את המדים של הנבחרת. סבתא רחל ראתה תמונה של הנכד בבית הנשיא והתמלאה בגאווה: נבחרת ישראל, בית הנשיא, אולימפיאדה, די.ג'יי עשה את זה. כמה שרעבי יש בבייסבול? לא בארץ, בעולם. אין. גם לא היו, די.ג'יי הוא הראשון.

סבתא רחל שומרת על פרופורציות גם כשדברים גדולים נופלים עליה. הנכד שלה רוצה להיות ספורטאי מקצועני? וממה הוא יחיה? הכדורגל לקח לבן שלה אפי 90% מהחיים. הבת שלה אורית למדה ריקוד, חלמה על מוזיקה, אולי בלט. סבתא רחל אמרה, “לא, זה לא פרנסה, זה בשביל נשמה". חיבקה אותו, בירכה אותו, אמרה לו: כל הכבוד. שב, תאכל מרק, לך ללמוד, גם תורה, לך לבית כנסת, הכל מלמעלה, הכל בזמנו, ככה בורא עולם רצה, יגיעו ימים טובים, זה בטוח, בעזרת השם.