השבועות שבין פסח, חג החירות, דרך טקסי יום השואה ועד לאירועי יום הזיכרון ויום העצמאות, תמיד טעונים, אבל עבור אפרים זינגר "זיגי", הם מקבלים השנה משמעות כפולה. השנה הוא יציין יובל שנים למלחמת יום הכיפורים. את אירועי המלחמה הטראומטית ההיא של 1973 חווה זיגי על בשרו מקרוב, עת נפל, ביחד עם 31 חיילים נוספים על מוצב החרמון, בשבי הסורי, ממנו יצא לחופשי כאדם קצת אחר – לישראל אחרת, רק לאחר שמונה חודשים קשוחים, עם כמה צלקות אבל גם עם דרייב לטרוף את העולם וכמה "מסקנות שבי" שמשמשות אותו כתובנות חשובות לחיים. כחובב ספורט מושבע, תרגם זינגר רבות מהתובנות ובהן היכולת "ליפול, לשרוד ולנצח" לקידום הספורט הישראלי בקריירה רצופה הצלחות ופריצות דרך "לתפארת מדינת ישראל".
ד"ר זינגר שימש במשך שני עשורים כמנכ"ל הוועד האולימפי בישראל, דחף לתקצוב ותמיכה בספורט הישראלי ההישגי במסגרת "ההכנות האולימפיות" ועמד בראשן של חמש משלחות כחול-לבן למשחקים. "עברתי כברת דרך מסחררת ממרתפי כלא אלמאזה המאובקים בפאתי דמשק, ועד לאצטדיוני הפאר של המשחקים הספורטיביים היוקרתיים בעולם", הוא מעיד. כמי ש"חתום" על חזון "התקווה שווה זהב", שהתממש עם זכייתו ההיסטורית של הגולש גל פרידמן במדליית הזהב הישראלית הראשונה באולימפיאדת אתונה, הוא קושר בין דגל ישראל השרוף והמובס על מוצב החרמון ב- 73' לבין אותו הדגל המתנוסס בגאון ומסמל ניצחון, במשחקים האולימפיים ביוון 2004.
"שמיעת ההמנון הישראלי, דגל ישראל המונף ועלי הזית המעטרים את ראשו של פרידמן בראש הפודיום, היו עבורי רגעי שיא של התרגשות. הרגע הזה החזיר אותי אחורה. ברגעים בהם נלקחתי בשבי, הבטתי לאחור, ראיתי את תימרות העשן העולים ממוצב החרמון, את המשוריין המפוחם שעמד בחזיתו, ואת דגל ישראל הקרוע על גג המוצב. מראה הדגל היה רגע מכונן, המשך ההתכתבות עם הוריי ניצולי השואה שהחל עוד קודם לכן, ב-24 השעות בהן שהיתי בחשכה באי וודאות במחילות ההר. עבורי, הדגל היה תמצית ההבדל בינינו. באותם רגעים ידעתי שאני, בניגוד אליהם, לא לבד. מאחורי עומדת ישות שלא תפקיר אותי. גם כשצעדתי כראש המשלחת הישראלית בטקס הפתיחה באולימפיאדת אטלנטה, עם דגל המדינה מונף, התרגשתי מאוד. הצעידה באולימפיאדה ההיא ובבאות אחריה עם הדגל המונף, הייתה עבורי סגירת מעגל".
המשפט "התקווה שווה זהב" שניסח רב משמעויות, הוא אומר. "הראשונה ששברה תקרת זכוכית והביאה כבוד גדול לספורט הישראלי הייתה יעל ארד, עם הזכייה שלה במדליה במשחקי ברצלונה 1992. לתפיסתי, לכל ספורטאי ישראלי צריכה להיות שאיפה לשאוף הכי גבוה – עד לזהב. אם נגשים שאיפה זו, המנון 'התקווה' יושמע על הבמה הגדולה בתבל. במשפט היה גם מסר למערכות הפוליטיות: אם אתם רוצים להיות שותפים לחגיגה בהשמעת ההמנון תשקיעו בזהב. על בסיס התפיסה הזו נבנתה המעטפת הכוללת לספורטאי האולימפי: מעטפת מקצועית, רפואית-מדעית, ציבורית ומעטפת תמיכה כלכלית באמצעות מלגות ונותני חסות מקרב הקהילה העסקית".
"אל מוצב החרמון ערב המלחמה הגעתי במקרה"
זינגר, 69, נולד בשיכון פועלים בכפר סבא, כבן יחיד לזוג ניצולי שואה. בצעירותו היה חובב ספורט מושבע ושיחק כדורעף. "כילד בן עשר הלכתי ברגל למגרש הכדורגל הישן של הפועל כפר סבא, מרחק חצי שעת הליכה מביתי. לאחר כמה אימונים, המאמן שלמה שרף, לימים מאמן נבחרת ישראל, אמר לי שאני ילד נחמד, אבל כדורגל זה לא בשבילי. חיפשתי אלטרנטיבה והגעתי לחוג כדורעף באולם הפועל המקומי. כך התחילה קריירת הכדורעף שלי, שלא הייתה מזהירה, אבל הייתה ארוכה והסתיימה רק כשהתגייסתי".
מכיוון שלמד ערבית בתיכון ובשל בקיאותו בשפה, גויס זיגי שחלם בכלל להיות חייל קרבי, לתפקיד אלחוטן בחיל המודיעין, שהיא כיום יחידת 8200. אל מוצב החרמון ערב המלחמה הגיע ממש במקרה, כשהחליט להישאר ביום הכיפורים בבסיס בצפת, עם שושי חברתו החיילת, ואף הסכים להחליף חבר בתורנות על ההר, שנראתה לו כחוויה מלאת "אקשן". "במשך המשמרת בלילה קלטנו בערוצי התקשורת הסוריים תכונה, והפעם לא היו אלה שיחות בטלות של רכילות. אבל האקשן האמיתי הגיע למחרת, בשעה שתיים בצהריים, כשעל המוצב הונחתה אש תופת ארטילרית", הוא נזכר.
"את משחקי המונדיאל בגרמניה ראיתי כבר בבית ההבראה בזיכרון יעקב"
על חיבתו העזה של זיגי לעולם הספורט מעיד גם סיפור שבי קוריוזי בו נזכר: "ב-1.5.1974 הגיעו אנשי הצלב האדום לביקור שבויים שלישי בכלא. ניסינו לדלות מאורחינו מידע על העולם שבחוץ, בעוד שאני מבחינתי ניסיתי לחלץ אינפורמציה על שני דברים: משחקי המונדיאל בגרמניה ביוני 1974 והאולימפיאדה במונטריאול ב-1976. עקבתי באדיקות אחרי האולימפיאדה שהתקיימה במינכן כשנה לפני נפילתנו בשבי ונצרבה בזיכרון הקולקטיבי כאסון הי"א, שבו נרצחו 11 מחברי המשלחת הישראלית".
את החשיבות הרבה שראה באירוע הטראומטי ההוא, תירגם בהמשך דרכו למעשים. "כשנכנסתי לתפקיד מנכ"ל הוועד האולימפי, שמתי לי למטרה להנציח את י"א חברי המשלחת למינכן כחלק מהאג'נדה הרשמית של הוועד האולימפי", הוא מציין, "פגשתי את אנקי שפיצר, אלמנתו של הסייף אנדרי שפיצר, ואת אילנה רומנו, אלמנתו של מרים המשקולות יוסף רומנו, ושמעתי מהן על מאבקן להנצחת יקיריהן בזיכרון הלאומי והבינלאומי. לקראת היציאה למשחקים האולימפיים באטלנטה, ייסדתי גיבושון במטרה לייצר בקרב החברים 'גאוות יחידה' ותחושת שליחות בייצוג המדינה מעבר לתחרות הספורטיבית. כחלק מפעולות הגיבוש נפגשו חברי המשלחת עם האלמנות, ולפני יציאתנו למשחקים, עצרנו לטקס התייחדות באנדרטה לזכר חללי מינכן בת"א. את התאריך העברי של הרצח ציינו בטקס מרכזי ליד האנדרטה בשיתוף פעולה עם עיריית ת"א ובהשתתפות נציג הממשלה.
"התפיסה שלי הייתה שהמשלחת האולימפית מייצגת את העם היהודי, ולכן בכל מדינה קיימנו אירוע עם הקהילה היהודית בעיר המארחת, שהמרכיב המרכזי בו היה הנצחת הנרצחים. משנה לשנה הפכה ההנצחה לחלק אינטגרלי ממשימותיה של המשלחת הישראלית. באתונה, הייתה זו הפעם הראשונה שנשיא וועד אולימפי מכהן השתתף בטקס שקיימנו. בלונדון התקיים האירוע הגדול מכולם בהנחיית חיים טופול ז"ל ובהשתתפות ראש ממשלת בריטניה דאז, דיוויד קמרון, ראש העירייה בוריס ג'ונסון, שר החוץ הגרמני ושגריר ארה"ב בבריטניה, שהביא מסר מהנשיא אובמה. באולימפיאדות הבאות, לאחר סיום כהונתי, ההנצחה עלתה מדרגה. בריו ארגן הוועד האולימפי הבינלאומי אירוע זיכרון בכפר האולימפי, ובטקס הפתיחה בטוקיו הוזכרו החללים לראשונה. בשנה שעברה נסגר המעגל בטקס הנצחה מרגש בגרמניה, במעמד המשפחות השכולות, נשיאי גרמניה וישראל ויו"ר הוועד האולימפי בישראל יעל ארד, שהקדישה את המדליה האולימפית בה זכתה 30 שנה מוקדם יותר לזכר י"א החללים".
חוזרים לשבי. "בתום ביקור הצלב האדום ניסינו להמר אם נספיק לראות את המונדיאל בחודש הבא. ניחמתי את עצמי שגם אם אפספס, ודאי אצליח ליהנות מהמשחקים האולימפיים ב-76, סמוך לסיום שלוש שנות השבי שקצבתי לעצמי בראשי. את משחקי המונדיאל הראשונים בגרמניה ראיתי כבר בבית ההבראה בזיכרון יעקב, מאוכזב מניצחונה של גרמניה המערבית על נבחרת הולנד האהודה במשחק הגמר. אחרי אולימפיאדת מונטריאול עקבתי מתוך חיי החדשים, אבל את הפיצוי האמיתי קיבלתי בכהונתי כמנכ"ל הוועד האולימפי הישראלי, במהלכה עמדתי בראש משלחת ישראל לחמישה משחקים אולימפיים: אטלנטה 1996, סידני 2000, אתונה 2004, בייג'ינג 2008 ולונדון 2012. בתקופה זו זכיתי להיפגש עם ראשי ועדים אולימפיים מכל העולם, והתרגשתי במיוחד לפגוש ראשי וועדים אולימפיים ממדינות שכנות.
"הוועד האולימפי לא עוסק רק בספורט, אלא גם במאמצים לקדם את השלום, האחווה והסולידריות בין העמים – באמצעות הספורט. נשיא הוועד האולימפי המצרי, מוניר תאבת, היה מפקד טייסת המסוקים של הצבא המצרי ולחם כטייס במלחמת יום הכיפורים. לימים הטיס את הנשיא אנואר סאדאת לביקורו ההיסטורי בישראל. בראש הוועד האולימפי הלבנוני עמד טוני חורי, איש העדה הנוצרית, אחד מהקבלנים הגדולים בלבנון. הנסיך פייסל, אחיו של המלך עבדאללה, היה נשיא הוועד האולימפי הירדני. יו"ר הוועד האולימפי הפלסטיני היה ג'יבריל רג'וב, שעמד גם בראשות ההתאחדות הפלסטינית לכדורגל. היחיד שלא הצלחתי להתקרב אליו היה נשיא הוועד האולימפי בסוריה".
"לא חוויתי את הטראומה הגדולה ששטפה את המדינה כמו צונאמי"
עם שחרורו מהשבי, נחת זיגי בבית הבראה בזיכרון יעקב. "שם קלטתי לראשונה שמות וביטויים שהיו חדשים לי: 'מחדל', 'גורודיש', 'ועדת אגרנט'. לאט לאט הפנמתי שבזמן שהייתי בדמשק, התחוללה במדינה מלחמה קשה מרובת חללים, שאחריה פרצה תנועת מחאה. לא חוויתי את הטראומה הגדולה ששטפה את המדינה כמו צונאמי. הגל ההרסני השקיע אותי כבר בהתחלה במצולות, ושם הייתי עסוק בניסיון לשרוד. כשעליתי חזרה מעל פני המים, לא הבנתי את עוצמת ההרס שהותירה אחריה מלחמת יום כיפור ואת השינוי הגדול שעברה החברה הישראלית. כיום, אחרי שדיברתי וחקרתי, מבחינת הידע השלמתי את החסר אבל אני לא משוכנע שהשלמתי את הצד החוויתי-רגשי של מי שהצונאמי התנפץ על חייו".
הוא נזכר בשיחות עם אלה שחקרו אותו, בהן ה"ניצוד הפך לצייד": "את השיחות שניהלו איתי אנשים שרצו לשמוע את סיפוריי מהשבי בבית ההבראה, הפכתי לחקירה נגדית: מה התוצאות בליגה הלאומית? איפה משובצת בטבלה הפועל כפר סבא? כשחזרתי מהשבי הייתי במחצית שירותי הצבאי, הרגשתי בר מזל – חזרתי בריא ושלם מהמלחמה – ושעלי להמשיך לשרת את המדינה. בתום סדרת שיחות עם נציגי אכ"א, הבנתי שיש לי הזדמנות להגשים חלום ישן וליהנות מאהבתי לספורט בקורס מד"סים. היה לי רק תנאי אחד: שאיש בקורס למדריכי ספורט במכון וינגייט, ממפקד הבסיס עד המדריכים ואחרון החניכים – לא ידע שאני חייל ששב מהשבי. מבחינתם אהיה רק סמל פשוט שנשלח על ידי חיל המודיעין".
"חוזה עם המדינה"
"לפני 50 שנה, בערב יום הזיכרון, עמדנו דקת דומייה והתכנסנו כל אחד במחשבותיו, תוהים מי מהחברים שרד את המלחמה שהביאה אותנו לשבי. זמזמתי שירי א"י עצובים, אבל הייתה בי גם מחשבה מנחמת על כך שבאותו ערב יום הזיכרון תמונתי לא תופיע בטקס בעירי כפר סבא, כפי שחששתי. כשמסביב כולם מדברים על התפוררות החברה הישראלית, אני יודע שאין לנו את הפריבילגיה הזו", אומר זיגי, שמלבד תפקידו בוועד האולימפי, שימש בשעתו גם כיו"ר "המשמרת הצעירה" במפלגת העבודה וכמועדה לכנסת בבחירות 1988, וחתר לאחדות בין המחנות הפוליטיים השונים. "יש לנו מזל להיות חלק ממדינה ועלינו להוקיר תודה על מזל זה ולשמור עליו מכל משמר. כשהסתתרנו במחילות מוצב החרמון, חשבתי על הורי בשואה, שלא הייתה מאחוריהם מדינה שתגן עליהם. לא היה לי מושג מה מחכה לי, אבל ידעתי שאני חלק מישות שלא תיתן לי להינמק בכלא עד סוף ימי. בתא שלנו בדמשק ישבו שבויים בני כל העדות והמגזרים. היו שם קיבוצניקים, מושבניקים, עירוניים מת"א ומחיפה ותושבי הפריפריה. עם ישראל כולו, מאוחד בגורל משותף".
