"אני רוצה להאמין שמשהו השתנה": לינוי אשרם בטור מיוחד

המקרה שהכי נחרת אצלי בראש היה בערב ראש השנה בשנת 2020. הייתי בבית של ההורים שלי. כל הבית לבש חג, ואז דיווחים על עוד תקיפה של אישה על ידי בן זוגה. סיפורים כאלה היו, לצערי, גם לפני. אבל משהו בסיפור הזה לא יצא לי מהראש.

רק כעבור מספר ימים הבנתי מה באותו מקרה הפך לי את הבטן. הילד. ילד קטן שבגיל צעיר מדי היה עד לתקיפה אלימה במיוחד של אמא שלו על ידי לא אחר מאביו.

אני זוכרת שחשבתי על אבא שלי. המגן שלי. הראשון שאני פונה אליו, הכתף התומכת הגב והמשענת, לא יכולה לדמיין איל חיי היו נראים בלעדיו, בלי אמא שלי שתמיד דאגה לעטוף אותי, להזכיר לי שאני יכולה, שאני ראויה. ספק אם הייתי מגיעה לפסגות. מדליה אולימפית בטוח לא היתה. והוא, הקטן ההוא, היה צריך לחזות באירוע אלים כל כך במהלכו אבא שלו, המגן שלו, תוקף באכזריות קשה כל כך את אמא שלו, המעטפת החמה שלו. זה הרגיש לי בלתי נתפס וכמה התפללתי בשביל אותו הילד שנקרעה ממנו המעטפת שמלווה אותי כל חיי.

שנתיים אחרי, אני אחרי פרישה ועם מדליה אולימפית. הוזמנתי למירוץ הנשים הלייף ראן. לא הכרתי את האירוע (הרי שנים שעסקתי רק באימונים שלי) אבל סיפרו שהמירוץ יתחת הכותרת "אלימות במשפחה זה לא נורמלי" אז הגעתי.

אבן טורדנית השתחררה

אני לא חושבת שנתקלתי פעם בכזה מפגן של העצמה נשית. 12,000 נשים מכל הגילאים וזה היה מאוד מעצים ואז, ראיתי אותה. האישה ההיא, שהותקפה ב-2020 ונכנסה לי, ולכולנו, ללב. ואם לרגע חשבתי שאין מרגש מזה, ראיתי את הבן שלה. ילד שמח. צוחק. רווח לי כאילו שאנחנו מכירים. אני כמובן לא באמת יודעת כלום עליו אבל אבן טורדנית בלב השתחררה אחרי שנתיים של מועקה.

באותו הערב אני והיא, עלינו על הבמה הגדולה והזנקנו יחד את המקצה הראשון. במקצה האחרון יצאתי אני. ואם בהתחלה התלבטתי אם לרוץ הכל, מיד עם ההזנקה, כששלטים סביבי קוראים למחוייבות נגד אלימות במשפחה, עם אלפי נשים סביבי, עם חיוך של אישה שהיא השראה ועם עינייים צוחקות של ילד מתוק יצאתי לרוץ הכי מהר ועד סוף המסלול. וכל הדרך חשבתי על המחוייבות שיש לנו. לי, לכם, כלפי נשים אחרות וילדים וגם גברים שחיים תחת אלימות. חשבתי על השכנה שמנעה אסון ועל מה אני הייתי עושה. הסתכלתי על הנשים סביבי וחשבתי שאעשה הכל כדי שהן לא ייפגעו ותהיתי אם בכלל אדע לזהות אם מישהי מהן נמצאת בפחד.

מאז אותו המירוץ, אותו המפגש, אני רוצה להאמין שמשהו בי השתנה. אני ערנית יותר לסביבה שלי. מנסה להשתהות ליד כל סימן לבכי, צעקות או פגיעה. רגע בודקת. רגע מוודאת. שואלת. מחייכת. כי לפעמים זה יכול להיות ההבדל בין ריב לטרגדיה, בין ויכוח לפיצוץ. בין אובדן תקווה לניצול הזדמנות.
השבוע, שנה אחרי, אגיע שוב למירוץ הנשים. גם כי כל כך נהניתי שנה שעברה וכי עוצמה נשית כזאת היא נדירה ומעצימה אבל בעיקר כדי לקחת חלק בהעברת מסר שיכול להשפיע על חייהם של רבים – אלימות במשפחה זה לא נורמלי. אז בואו נדבר את זה, נהיה ערניים לזה ובואו נשמור את העולם שלנו כמה שיותר נורמלי.