כשהתחלתי את המסע שלי בעולם ההתעמלות האומנותית הייתי ילדה בת שלוש, ספק יודעת איך קוראים לה. כשאת ילדה את לא באמת מבינה את משמעות הספורט, העולם ההישגי והחתירה למטרות. את באה לחוג כדי ליהנות. אף אחד לא הבטיח לי שאגיע למשחקים האולימפיים אבל כשאת גדלה במועדון כמו מכבי תל אביב בו גדלו מתעמלות בכירות בנבחרות ישראל ( נטע רבקעין ועוד) את מתחילה לחלום בגדול.
נכון, אמא שלי אימנה אותי עד גיל 15 ויש כאלו שייחסו את ההישגים שלי לכך שאני בת של. חשוב להדגיש שגם בת של לא תצליח להגיע להישגים ללא עבודה מאוד קשה, בכל ימות השבוע, בשבתות ובחגים . האימונים אף פעם לא נגמרים. תמיד יש מה לשפר ופה הקסם שקורה.
אהבתי את תחושת העייפות אחרי האימון. הרגשתי תמיד שאני נותנת את כל כולי. הספורט לימד אותי המון על עצמי הוא לימד אותי בעיקר כמה כוחות פנימיים קיימים בי גם כשחשבתי שהם אינם, כמה אני יכולה לקום וליפול, להיפצע ולהשתקם ובכל זאת להמשיך לנוע ולהתקדם.
בשנה הראשונה שלי בדרגת הבוגרות עברתי פציעה מורכבת מאד. שברתי את היד, שבר שהצריך שלושה ניתוחים ותהליך שיקום ממושך. בכל התהליך הזה היו לצידי המאמנת שלי אלה סמופלוב, ההורים והמשפחה השנייה שלי מכבי ת"א וכמובן איגוד ההתעמלות, שנתנו לי את המוטיבציה להתאמן בכל הכוח ולחזור להתחרות. אין ספק שבלי תמיכה ורוח גבית בלתי אפשרי למצוא את נקודות האור ולהאמין.
קל זה לא היה. יחד עם זאת אין תחושת סיפוק גדולה יותר מלעשות קאמבק אחרי עשרה חודשים של פציעה. זוהי תחושת ניצחון ומסוגלות שרק נותנת דלק לעבור עוד ועוד מהמורות בדרך. היו מהמורות והיו פציעות, אבל ברגע שאני עולה על המשטח אני שוכחת הכל. כל כולי בתרגיל, כאן זה רק אני, המוזיקה והמכשיר. העולם עוצר ואני זוכה לבצע את האומנות שלי לעיניי כל. פשוט מגשימה חלומות.
את הרגע בו השגתי את הכרטיס למשחקים האולימפיים בטוקיו 2020, לא אשכח לעולם. באליפות העולם 2019 בבאקו, זכינו במדליה מדינתית היסטורית וזכינו לעמוד על הפודיום במקום השני יום למחרת סיימתי את תחרות הקרב רב במקום ה-11 והבטחתי את מקומי במשחקים האולימפיים- חלומם של כל ספורטאי וספורטאית, ברגע הזה, כל הכאב הגופני והעייפות מתגמדים לעומת תחושת ההישג הגדול.
מכאן התחילה ההכנה לטוקיו. הקורונה פינקה אותנו ב-365 ימים נוספים של הכנות והרגשתי שנתתי את כל כולי. החוויה שם הייתה מדהימה. התרגשתי מכל רגע שנתנה לי הזכות להיות שם ולייצג את המדינה שלי שאני כל כך אוהבת. אמנם התחרינו ללא קהל אבל הרגשנו את כל עם ישראל שם יחד איתנו על המשטח. לא האמנתי שסיימתי במקום השביעי. בגילוי לב אני יכולה לומר שלא העזתי לחלום אפילו על גמר ובסוף אני בין עשרת הטובות בעולם. עם התחושות שיצאתי משם הרגשתי שאני חייבת להעביר אותן הלאה לדור הצעיר.
כיום אני זוכה להעביר את הידע והערכים שהספורט נתן לי למתעמלות הצעירות, כחלק מצוות המאמנות באגודה וגאה להיות השגרירה הצעירה של הוועד האולימפי בישראל במשחקים האירופאיים לנוער במאריבור. מלבד תפקיד השגרירה אני נרגשת ללוות את המשלחת לפסטיבל ספורט רב ענפי המהווה אבן דרך בקריירה שלהם וגם חוויה לכל החיים. זו סגירת מעגל עבורי להיות שם עבור דור ההמשך גם כמנטורית שלהם ולהעביר להם את הערכים האולימפיים עליהם גדלתי והתחנכתי ואני מודה על הזכות הזו.
אני מאחלת בהצלחה רבה לכל הספורטאיות והספורטאים.
