אבידע בכר לא יחזור לעולם להיות האיש של פעם, הבעל, האבא, החקלאי ורוכב האופניים שהיה עד שחר השביעי באוקטובר. כי עד שירד הערב באותו יום נורא, הוא יאבד את אשתו, את בנו בן ה 15 וכן, גם את רגלו הימנית. כולם נגדעו לבלי שוב מכדורי ורימוני הטרוריסטים שפלשו אל ביתו בקיבוץ בארי.
בשבעת החודשים שחלפו מאז, שבהם היה מאושפז במחלקת השיקום של בית החולים תל השומר, הוכיח אבידע בכר שאיש לא יוכל לגדוע את נפשו ורוח האופטימיות הנצחית שנטועה בו. כשבקבוצת ישראל פרמייר טק ביקרו אותו, היה ברור מיד שהוא הפנים החייכניות ביותר במחלקה, מתרוצץ על כסא הגלגלים שלו בין טיפול לטיפול כדי להדביק ברוחו האופטימית פצועים שנקלעו לרגעי יאוש ודכדוך – עם הסירוב העקשני שלו לבכות על מר גורלו.
"מקננת בי תחושה עזה שנפלה בחלקי זכות גדולה לחיות 32 שנים מאושרות לצד רעייתי ולגדל בן נדיר שכזה", הוא חזר ואמר לכל אלו שהשתוממו מעוז רוחו. לפני שבועיים הגיע סוף סוף השחרור המיוחל מבית החולים והוא חזר לקיבוץ ולאדמה שהוא כה אוהב.
אבל משימה יקרה אחת עוד נותרה בלתי מושגת: לחזור לאופניים.
אבידע היה מאז ומתמיד אחד הרוכבים המובילים בקיבוץ שבו אופניים הם חלק מרכזי מחיי היום יום ותרבות הפנאי, חבר נאמן בקבוצת "הג'אמוסים". לא היה לו כל ספק שיום אחד גם זה יגיע, היום בו יחזור לאהבה הגדולה שלו.
לפני כמה ימים הוא הרהיב ועשה את הצעד הקטן גדול הראשון, אשר בעזרת מדריכים של "הצעד הבא" בקאנטרי רעננה טיפס בהיסוס על אופני טריינר. אחרי הדיוושים הראשונים עם הפרוטזה שעדיין כה זרה לו, עלה חיוך גדול על פניו. "הדבר הכי קשה היה למצוא דרך לעלות על האופניים. זה כמו להתחיל הכל מחדש משהו שהיה כל כך טבעי בשבילי אבל אחרי כמה דקות החשש התחלף בהרגשה נהדרת".
עכשיו הוא מחכה לדבר האמיתי, לרכוב חופשי כציפור ולטעום מחדש את תחושת החופש שרק אופניים יכולות להעניק. "הפחד הכי גדול שלי זה ליפול מהאופניים, אבל אני יודע שאתגבר על זה".
החברים הוותיקים שלו לקבוצה לא מטילים בכך כל ספק: "שום דבר לא יכול לנצח אותו", אומר חברו הטוב רמי גולד. "אנחנו מחכים לו".
מה דעתך על הכתבה?