עבורי, הים והגלישה היו הרבה מעבר לספורט, הם היוו תהליך ריפוי מאובדן אישי שחוויתי בגיל 14. באותה תקופה, הכאב של האובדן כמעט שיתק אותי, אך מצאתי בים ובגלישה מקום מפלט וכוח. השנים שבהן התחברתי לים לימדו אותי לעבוד עם כוחות הטבע ולא נגדם, ולמצוא עוצמה דווקא בהיכנעות למה שהים מציב בפניי. כיום, אותן חוויות מהעבר הן מקורות הכוח שלי והן אלו שמאפשרות לי לממש את כל העשייה שלי בעבודה עם אנשים.
ה-7 באוקטובר היה עבור כולנו רגע של כאב, שבר וקושי שהותיר חותם עמוק בנפשנו. במציאות הזו, אני רואה את הצורך האדיר להתחבר מחדש לכוחות הפנימיים שלנו כדי לבנות את עצמנו מחדש וליצור חוסן אמיתי. דרך חיבור לטבע ולגוף, כמו הגלישה בים, או פעילות ספורטיבית אתגרית אחרת ניתן למצוא ריפוי משמעותי.
הגלישה היא מטאפורה מדהימה לחיים, בזכותה מגלים שאם ננסה להיות "חזקים" מול הכוח האינסופי של הגלים, נפגוש חוסר אונים. הים גדול וחזק מאיתנו, וכדי "לנצח" אותו, עלינו להסכים "להוריד את הראש" ולהיכנע לכוחו העצום. זו כניעה ממקום של עוצמה – היכולת להיכנע לטבע, לקבל את העובדה שיש כוחות גדולים מאיתנו, וללמוד לעבוד איתם ולא נגדם.
התהליך הזה מתחיל בצלילה עמוקה אל מתחת למים, שם אנחנו נצמדים לקרקעית הים. ברגע הזה, הגלים שמעלינו משנים צורה לחלוטין והאקט של הורדת הראש וצלילה לקרקעית הופך להיות נעים ומסנכרן אותנו עם הטבע, ממצב של בזבוז אנרגיה ותסכול גדול, הטבע הופך למאמן האישי שלנו ומציב בפנינו אתגרים שונים כל יום מחדש.
בעולם התרפיה טוענים שהגוף שלנו אוגר את הטראומה בתוכו, ובדיוק כמו שברווזים מנערים את עצמם אחרי קרב, כך גם אנחנו בני האדם חייבים לפרוק את המתח הטראומטי שצבור במערכות הגוף שלנו.
הגלישה, עבורי, היא חיבור ישיר לגוף. תנועות הגלים, האדרנלין ברגעי הרכיבה עליהם והצלילה לעומק – כל אלה מאפשרים לשחרר את המתח שמצטבר בפנים. החלק המפחיד ביותר בגלישה, נקרא "הדרופ", הוא הרגע שבו הגלשן פונה מטה והתחושה היא של נפילה מסוכנת. כל האינסטינקטים שלנו זועקים להיזהר. אבל דווקא שם, בנקודת ההתמודדות עם הפחד, נמצאת ההזדמנות לחוות התגברות. אנחנו לומדים לא לברוח מהפחד אלא לפעול מתוך מודעות ושליטה פנימית. אותו טריגר משתק הופך למקור שמחה ועונג, והחיווט החדש הזה ביחס לפחד שניצחנו מלווה אותנו הלאה ומשפיע על תחושת המסוגלות שלנו בחיים.
בנוסף, הים מכיל מטען יוני שלילי בעל תכונות אנטי-דלקתיות מוכחות. כל פעילות הקשורה למגע עם הים הוכחה באופן מדעי כמיטיבה עם הגוף, ואף משנה לטובה את המבנה המולקולרי של התאים שלנו! יחד עם דופק גבוה בשילוב עם השמש הבריאה, משתחררים הורמונים המעניקים תחושת מוטיבציה ואושר.
בסדנאות החוסן שאני מעביר ללוחמים מיחידות מובחרות, אני נותן להם את ההזדמנות לפגוש את עצמם בטבע ממקום שונה. שם, בכוחם של הים, האדמה והטבע, נפתח שיח טבעי ואותנטי עבורם. זה לא "טיפול" בחדר סגור, אלא חוויה אינטגרלית שמאפשרת להם להתחבר מחדש לעצמם, לעוצמות שלהם ולחוויות הקשות שעברו.
כשאנחנו מוקפים בגלים ובאנשים, אנחנו לומדים לבטוח בעצמנו וגם באחרים. כמו בחיים, אין לנו שליטה מוחלטת בכל מה שקורה סביבנו. במקום זאת, אנו לומדים לסמוך על עצמנו שנדע להתמודד עם מה שמגיע. הים גם משחרר אותנו מהגדרות חיצוניות ומהציפיות של החברה. אין כאן חוקים של קריירה או תארים. בתוך המים, יש רק את עצמנו, את הרוח הפנימית ואת הגלים. זהו המקום שבו אפשר לשחרר את הפחדים ולהיות חשופים ואמיתיים.
במפגשים האלה, אני מבין את כוח הקהילה. אנחנו לא לבד – לא בגלישה ולא בחיים. החיבור לקהילה הוא חלק בלתי נפרד מהריפוי שלנו ומבנייה מחדש של חוסן קולקטיבי.
לבחור בתהליך החדש – הצעד הראשון להחלמה
כאב וגעגוע יכולים להרחיק אותנו מהחיים, ההחלטה להתחיל בתהליך חדש ומרגש אינה פשוטה בנוכחות של אובדן. בעיני אותם יקרים שכבר לא איתנו היו שמחים שטוב לנו, והקיבעון שהאבל מביא איתו, רק יצער אותם. לרוב, המנגנון האוטומטי שלנו יעדיף להימנע מחוויות חדשות, ובסבירות גבוהה "ימליץ" לנו לוותר על השינוי. עם השנים למדתי שצמיחה מתרחשת כאשר פחד והתרגשות נפגשים,
לפעמים, חיים מלאי משמעות וריפוי אמיתי נמצאים במרחק שיחה אחת – לקביעת שיעור גלישה ראשון או יציאה לטבע. וכמה עוצמתי יהיה אם נבחר לצאת למסע הזה עם אדם נוסף – חבר קרוב, בן משפחה או עמית. כך, אנחנו מתחילים כיחידים אך צומחים יחד, עדים זה לזה ובונים קהילה של החלמה וצמיחה.
הכותב הוא סגן אלוף עולם בגלישת רוח, מאמן מנטלי, מרצה להצלחה ולשלמות פנימית
מה דעתך על הכתבה?