צ'ארלס "צ'אק" וופנר נולד בניו יורק סיטי, בפברואר 1939. שבע שנים וחצי לאחר מכן, באותה עיר, נולד גם סילבסטר סטאלון. כמו רבים מהניו יורקרים של העת ההיא, גם השניים הללו הגיעו ממשפחות ממוצא אירופאי, אלא שעד ה-24 במרץ 1975, עיר הלידה והשורשים היוו את הקשר היחיד והרופף בין השניים. ואז הכל השתנה.
וופנר, שבגיל צעיר עבר לניו ג'רזי, שם גדל עם אימו והוריה בשכונה לא פשוטה, התבלט במהרה כמתאגרף מחונן. זכייה באליפות ניו ג'רזי כבר הפכה אותו בשלב מסוים למועמד לגיטימי לתואר אלוף העולם במשקל כבד, בימי הזוהר הכי גדולים של הענף, אולם שורת הפסדים בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70 דחקה אותו הרחק לאחור. הקריירה הייתה בדעיכה, אך וופנר סירב לוותר עליה, התאושש ולפתע, בגיל 36 וכמעט משום מקום, קיבל הזדמנות להילחם בגדול מכולם – מוחמד עלי.
מה הניע את עלי לבחור דווקא בוופנר כיריב שלו? כחמישה חודשים קודם לכן, בקרב האחרון שלו עד לאותו רגע, עלי הכניע את ג'ורג' פורמן ב"Rumble in the Jungle" המיתולוגי בזאיר, אחד מקרבות האגרוף המפורסמים אי פעם. הוא החזיר לעצמו את תואר האלוף במשקל כבד וכעת חיפש אחר הסיפור הטוב הבא, משהו שיעשה עוד קצת באזז וימשוך את תשומת הלב של התקשורת והקהל. וופנר, מתאגרף שולי יחסית בשלב זה, עם עבר צבאי והווה כמוכר בחנות משקאות, עלה בגורל וקיבל צ'אנס שהוא כבר לא האמין שאי פעם יגיע.
המפגש נערך בריצ'פילד קוליסאום באוהיו, אולם שבדיוק הוקם ובמשך שני העשורים הבאים שימש בין היתר את קליבלנד קאבלירס מה-NBA (מייקל ג'ורדן קלע בו את הסל המפורסם שלו בפלייאוף 1989). וופנר התייצב לעימות הזה במאזן קריירה סביר: 30 ניצחונות, 9 הפסדים ו-2 תוצאות תיקו. עלי? לו היו 45 ניצחונות, רק 2 הפסדים ואת כל המומנטום מהניצחון על פורמן. לכן, קצת קשה להאשים אותו בכך שלא לקח את וופנר מספיק ברצינות, לא התאמן כמו שצריך לקראת קרב אגרוף במשקל כבד וכמעט שילם על כך ביוקר.
בסיבוב התשיעי, אחרי קרב שקול יחסית, וופנר שלח אגרוף מדויק בחצי גובה, כזה שהעיף את האלוף על המשטח ולכיוון החבלים, מחזה נדיר עד מאוד כאשר היה מדובר במוחמד עלי. הוא לא נטה ליפול, אלא להפיל. "זו לא הייתה מכה מדהימה, אבל אם הוא היה נופל החוצה מהזירה, הוא לא היה חוזר בזמן ואני הייתי האלוף", אמר פעם וופנר לספורטס אילוסטרייטד. עלי מצדו טען שוופנר דרך עליו ובגלל זה הוא נפל. למעוניינים לשפוט בעצמם, הקרב המלא זמין ביוטיוב והנפילה מגיעה 34 דקות מהפתיחה.
על פי האגדה, מיד לאחר אותה חבטה וופנר הסתובב למנהל שלו ואמר: "תתניע את האוטו, נוסעים לבנק. אנחנו מיליונרים" והמנהל השיב: "כדאי שתסתובב, כי עלי קם והוא נראה עצבני". ואכן, ששת הסיבובים האחרונים של הקרב היו חד צדדיים לחלוטין. עלי הכעוס, שפתאום התעשת והבין את גודל הסכנה, פירק את וופנר בכל דרך אפשרית, אבל לא הצליח להפיל אותו ולסגור עניין. רק כאשר נותרו 19 שניות לסיום ולוופנר כבר לא נשארו שום כוחות להגיב הכריז השופט על נוקאאוט טכני לטובת עלי, שבקושי הצליח לגרור את עצמו בחזרה לפינה שלו. "אין עוד אדם בעולם חוץ מצ'אק שיכול היה לשרוד 15 סיבובים כאלה", סיפק עלי את המחמאה הגדולה מכולן.
שלושה ימים וחצי לאחר שהגונג האחרון לקרב הזה נשמע, התסריט הראשוני של רוקי כבר היה מוכן.
סיבוכים בלידה ורשלנות רפואית הובילו לכך שסילבסטר סטאלון נולד כאשר הצד השמאלי התחתון של פניו משותק. בתפקידו כרוקי ובהמשך הקריירה זה אומנם סיפק לו סימן היכר וחיתוך דיבור שהפכו לאגדיים, אבל עד אז הוא התקשה מאוד למצוא עבודות בתעשיית הבידור. הדברים הגיעו לשיא השפל ב-1972, כאשר סטאלון נותר חסר פרוטה, נזרק מדירתו וישן במשך כחודש בתחנת האוטובוסים המרכזית של ניו יורק. כדי לממן לעצמו קורת גג הוא השתתף בין היתר בסרט פורנו רך ולקח עוד כמה תפקידים זניחים.
כמו רבים כל כך באותם ימים, גם סטאלון התיישב לראות את הקרב התורן של מוחמד עלי. שלא כמו רבים, הוא לא הצליח להוריד את עיניו דווקא מהיריב, וופנר, שעל פי כל התחזיות של סוכנויות ההימורים אמור היה להפסיד בשלושה סיבובים קלילים מקסימום (היחס עליו לניצחון היה רק 1 ל-40) ובמקום, שרד כמעט עד לשנייה האחרונה של הקרב.
השחקן והתסריטאי הכושל ראה בכך סיפור מעורר השראה ולאורך השנים לא הכחיש שרוקי מבוסס על אותו קרב, מה שאף הוביל את וופנר לתבוע אותו ב-2003 על סכום של 15 מיליון דולר, בטענה לשימוש לא הוגן בשמו של המתאגרף למען קידום הסרט. כמה שנים לאחר מכן, שני הצדדים הודיעו שהם הגיעו לפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט.
הסיפור של וופנר הזכיר לסטאלון לא מעט מהחלומות והשאיפות שלו ומדרך החתחתים שעבר ועם סיום הקרב, הוא מיהר בחזרה לדירתו הקטנה והחל לכתוב, עוד ועוד ועוד, עד שהיו לו 90 עמודים של תסריט (כל עמוד שווה בערך לדקה קולנועית אחת). הקואוצ'ר טוני רובינס, חברו של סטאלון, סיפר פעם באחד הסמינרים שלו איך השחקן תיעד באוזניו את תהליך הכתיבה: "ברגע שצפיתי בקרב, קיבלתי את הרעיון לתסריט. לא ישנתי במשך 20 שעות ברצף, עד שכל התסריט היה מוכן. רעדתי מהתרגשות כשסיימתי, כי ידעתי מה אני רוצה לכתוב ולמה אני רוצה לכתוב את זה".
זמן קצר לאחר מכן, ביציאה מעוד אודישן לא מוצלח, הוא זרק מילה על התסריט שלו לצמד המפיקים אירווין ווינקלר ורוברט צ'ארטוף והצליח לעניין אותם. הם הציעו לו סכום מכובד עבור התסריט, אבל רצו כוכב מבוסס לתפקיד הראשי, ברט לנקסטר, רוברט רדפורד או מישהו בסגנון. סטאלון מנגד, התעקש: או אני, או שאני לא מוכר. "ידעתי שאם אוותר על ההזדמנות החד-פעמית הזו והסרט יצליח, אני אזרוק את עצמי מול אוטובוס נוסע", הוא התוודה לימים.
בסופו של דבר, הפקת הסרט אושרה אחרי שסטאלון שכנע את המפיקים שאפשר להסתפק בתקציב נמוך במיוחד של 1.2 מיליון דולר (רוקי 2 לצורך ההשוואה, כבר נעשה ב-7 מיליון ורוקי 3 עלה 17 מיליון דולר), שיאפשר להם להימנע מהסחבת של האולפן שעמד מאחוריהם. התוכנית הייתה שכל הכסף ש"ייזרק לפח" על העשייה של רוקי יוחזר בקלות בעזרת ניו יורק, ניו יורק, המיוזיקל המבטיח של מרטין סקורסזה, שהיה בתהליך עבודה. בדיעבד, רוקי היה זה שכיסה על כל ההפסדים של ניו יורק, ניו יורק, שהתרסק בקופות.
התסריט המקורי שכתב סטאלון היה אפל מאוד, וכלל את הגיבור מפסיד בכוונה בקרב הגדול של סוף הסרט, אחרי שהבין שהוא לא רוצה להיות יותר חלק מעולם האגרוף. רוח הדברים הזו תאמה את הקולנוע האמריקאי של שנות ה-70, ימי השיא של הדיכאון הלאומי ממלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט, אירועים שיצרו חוסר אמון היסטורי במערכת. בעצתם של צמד המפיקים שלו, ושל רבים נוספים, התסריט עבר לא פחות מתשעה שכתובים ועל פי סטאלון, רק כ-10 אחוזים ממה שכתב תחילה באותה דירה קטנה נותרו בתוצר הסופי.
תזרים המזומנים הקצר השפיע על הסרט מהרגע הראשון. לתפקיד הבמאי נבחר ג'ון ג. אבילדסן שהיה אחראי לכמה סרטים לא רעים (ובראשם להציל את הנמר, שהיה מועמד לשלושה אוסקרים ב-1974) וללא מעט זוועתונים בקריירה הקולנועית שלו, כולל רוקי 5, אבל הסרט הראשון בסדרה היה שעתו היפה ביותר. בין היתר בחר הבמאי בסגנון קולנועי רווי בשוטים ארוכים, גם כדי לתת לדמויות שלו להתפתח ולהתבטא על המסך, אבל גם כדי לחסוך בזמן צילום. יש בסרט סצנות שלמות שמצולמות בבת אחת ומשאירות לשחקנים לא מעט מקום לאלתורים.
לצדו של סטאלון כמעט לוהקה סוזן סרנדון, אך הוחלט שהיא יפה מדי לתפקיד בת הזוג ואת מקומה תפסה טליה שייר. באותה עת, שייר עשתה כל שביכולתה על מנת להתנתק מהצל העצום של אחיה, פרנסיס פורד קופולה, שביים אותה בשנים שלפני רוקי בתור קוני קורליאונה, הבת היחידה של המשפחה בהסנדק והסנדק 2.
הביישנות הטבעית של שייר התחברה היטב לכך שהיא הייתה חולה בשפעת במשך חלק גדול מימי הצילום שלה לרוקי, מה שגרם לה לייצר דמות שקטה ומצוינת, שמשתלבת בקלות עם הגיבור. את תפקיד העזר כנגדו של רוקי בזירה, אפולו קריד, קיבל קרל וות'רס, שחקן NFL לרגע קט. המתאגרף קן נורטון, שהנחיל לעלי את ההפסד השני בלבד בחייו ואז הפסיד לו פעמיים נוספות, לא היה מרוצה מההצעה הכספית וכך וות'רס זכה בתפקיד חייו.
הסרט, שחלקו צולם בתנאים מחתרתיים (למשל הסצנה בה רוקי רץ בשוק של פילדלפיה, לעיניהם הנדהמות של המבקרים במקום, שהפכו ללא ידיעתם לניצבים) הפך ללהיט ענק ולסרט הכי מצליח בקופות ב-1976. כמה חודשים אחרי שיצא הוא היה מועמד ללא פחות מ-10 פרסי אוסקר וזכה בשלושה, כולל הפרס לסרט הטוב ביותר, לראשונה אי פעם עבור סרט ספורט. והוא לא עשה זאת בוואקום. רוקי זכה על חשבון שלוש יצירות קאנוניות – נהג מונית, כל אנשי הנשיא ורשת שידור. אבילדסן וצוות העריכה זכו אף הם בפסלונים, ורק סטאלון נשאר בלי (הוא מעולם לא זכה באוסקר).
אז מה הופך את רוקי לסרט טוב כל כך, כזה שהצפייה בו לא יכולה שלא להרטיט את הלב?
הוא מתחיל בזירה ונגמר בזירה, ואלו הן גם שתי סצנות האגרוף היחידות של הדמות הראשית לכל אורך הסרט. בערך שלוש דקות של קרב בפתיחה, ועוד תשע בסיום וחוץ מזה, רק כמה אימונים פה ושם, רובם בכלל ברחובות פילדלפיה או בבית המטבחיים ולא במכון האגרוף. רוקי, אחד מסרטי הספורט הגדולים בכל הזמנים, הוא סרט אגרוף כמעט ללא אגרוף.
לשמחתו ולשמחתנו, שתי סצנות האגרוף הללו כל כך מדויקות, עד שהראשונה מייצרת פתיחה מספיק סוחפת כדי להחזיק את הסרט עד לקרב הגדול בסיומו, והשנייה מייצרת סיום מספיק מרהיב כדי להפוך את רוקי לסדרת סרטים מצליחה. בשיאו של עשור אפל, בו החלום האמריקאי עליו נבנתה ארצות הברית ב-200 שנותיה הראשונות (הסרט מסתיים ב-1.1.1976, תחילת חגיגות ה-200 של אמריקה) נראה יותר מאי פעם כמו אידיאולוגיה חלולה, רוקי הציג את החלום הזה במלוא הדרו, עם טוויסט מבריק.
כי החלום האמריקאי הרי מדבר על האנדרדוג, שעולה מלמטה ובעזרת עבודה קשה וכנגד כל הסיכויים, זוכה להצלחה לא צפויה. ראינו את הנרטיב הזה בקולנוע, בטלוויזיה ובכל התרבות האמריקאית אינספור פעמים ונמשיך לראות אותו גם בעתיד. אלא שכאן, רוקי דווקא מנצח בקרב הראשון שלו, זה שפותח את הסרט, ועוד עושה זאת בצורה מוחצת. הוא ממש לא האנדרדוג בפתיחת הסרט, אך מדובר בניצחון כל כך מבזה, באולם קטן, מכוער וכמעט נטול קהל, עד שאנחנו הצופים משתכנעים ומוכנים לקבל את רוקי כמי שנמצא בעמדת נחיתות. אחרי אותו ניצחון מישהי מהקהל צועקת לו שהוא "כלומניק", מוטיב שחוזר על עצמו לאורך הסרט, עד שרוקי מצליח להיפטר ממנו בקרב הגדול מול אפולו קריד.
הקרב הזה, שמסיים את הסרט, מספק תוצאה הפוכה לחלוטין מנרטיב החלום האמריקאי הקלאסי. אך הניצחון המוראלי והמנטלי שרוקי משיג, באולם ענק ומלא בקהל, עם גאווה והאישה שלצידו, הרבה יותר חשוב בעיניי הסרט והגיבור שלו מאשר הניצחון הממשי בקרבות האגרוף.
הקרב מול אפולו גם מצטלם מושלם, כמו ריקוד, משהו שכמעט שלא היה קיים בסרטי הספורט עד לאותו רגע והפך לחלק הכרחי מרוקי והלאה. זה קרה בזכות העובדה שסטאלון כתב כוריאוגרפיה שלמה לקרב, 32 עמודים עם תיאור מדויק של כל מהלך וכל אגרוף, אחרי שהצילומים הראשונים של הסצנה לא נראו אמינים מספיק. הוא ו-וות'רס ביצעו שעות של חזרות וכאשר נכנסו בסופו של דבר לזירה, ידעו במדויק איך האקשן אמור להתפתח, קצת בדומה להיאבקות מקצועית (WWE).
חידוש מעניין, שסייע לסרט להראות מיוחד ושונה כל כך, בעיקר בסצנות האימונים והקרבות, היה ה"סטדיקאם" (Steadicam). על ההמצאה המהפכנית הזו היה חתום תושב העיר פילדלפיה, הצלם גארט בראון, שיצר מכשיר המאפשר למצלמה, בעזרת משקולות, להישאר יציבה גם בעת תנועה עמה, כאשר היא נישאת על גופו של הצלם (ולא על מסילות, כפי שנעשה עד אז עבור מקרים בהם רצו לייצר צילום יציב בתנועה). הסטדיקאם עזרה לחסוך משמעותית בעלויות, כי לא היה צורך להתעסק יותר עם המסילות והרכבתן, והיא גם אפשרה חופש פעולה, שכן הצלם יכול היה לנוע לאן שרצה, ללא המגבלות של המסילה.
רוקי היה הסרט השלישי בלבד בו נעשה שימוש בסטדיקאם, אחרי שבראון הציג את ההמצאה שלו למספר אנשי קולנוע וביניהם אבילדסן. הבמאי התלהב בעיקר מסרטון הדגמה אחד של בראון, בו נראית בת הזוג שלו רצה במעלה 72 המדרגות של מוזיאון האמנות של פילדלפיה, בעוד המצלמה מצליחה לעקוב אחריה בצורה יעילה וחלקה. הסצנה הזו שוחזרה ברוקי, פעמיים.
בראשונה רוקי מתקשה להגיע לראש גרם המדרגות ובשנייה הוא מצליח וחוגג, במה שהפך לאחד הרגעים האיקוניים ביותר בסרט בפרט ובקולנוע בכלל, גם הודות לנעימה המפורסמת של ביל קונטי, שהלחין את כל סרטי הסדרה למעט הרביעי. כיום, לצד המדרגות שכבר זכו לשם "מדרגות רוקי", ניצב פסל של הדמות, שהוכן עבור רוקי 3 ואז נתרם על ידי סטאלון למוזיאון.
הכישלון הזה של רוקי בניסיון הראשון לרוץ את גרם המדרגות מייצג היטב את הדמות הבעייתית שלו, כפי שהיא מצטיירת בחלק הראשון של הסרט. הדמות הזו היא תזכורת לגרסה הראשונה והאפלה של התסריט שכתב סטאלון. רוקי עובד כגובה חובות של המאפיה, ואמור לפגוע באנשים שלא משלמים בזמן. הוא גם אחראי לסצנה שבימינו נראית לא נעימה במקרה הטוב וכמו תקיפה מינית במקרה הרע, כאשר הוא מסרב להקשיב לאדריאן שרוצה לעזוב, מניח יד חזקה על הדלת ולא מאפשר לה לצאת מדירתו אחרי הדייט הראשון שלהם. את רוב זמנו הוא מבלה בתלונות על כך שמעולם לא קיבל את ההזדמנות שהוא ראוי לה, בין היתר בגלל שהוא שמאלי. ההזדמנות החלומית נוחתת עליו בחסד, ולא בזכות, בניגוד לרוב גיבורי סרטי הספורט, שנדרשים להתקדם אט אט ובקושי רב.
אלא שכאשר זה סוף כל סוף קורה והצ'אנס שלו מגיע, החצי השני של הסרט מתחיל ודמותו של רוקי משתנה כהרף עין. לפתע, כל הדלתות נפתחות בפניו. זה כולל דלתות מוחשיות, כמו זו בביתו של חברו פולי, מאחוריה אדריאן, אחותו של פולי, מתחבאת לפני שהיא מסכימה לצאת איתו או הדלת בזירת ההחלקה על הקרח, שאמורה להיות סגורה בחג ההודיה ונפתחת במיוחד עבור רוקי ואדריאן. וזה כולל גם את הדלת המטאפורית, שמאפשרת לרוקי להפוך למתאגרף מפורסם ולאדם שלם עם עצמו. זה כל מה שרוקי מחפש ומרגע שזה קורה, הוא כבר בלתי ניתן לעצירה.
הוא אכן לא נעצר שם. רוקי הוליד בארבעת העשורים שאחרי יציאתו לא פחות מחמישה המשכונים ישירים ושני סרטים "נלווים", סרטי קריד. יחד, כל השמונה גרפו יותר מ-1.6 מיליארד דולר, לא רע עבור סרט שגירד כל סנט בתחילת דרכו. בתיאוריה, הספר הזה היה צריך להקדיש גם פרק שלם לרוקי 4 (הטוב, השלם והמעניין שבסרטי הסדרה המקורית) ולפחות לאחד משני סרטי קריד אם לא לשניהם, אך הרצון לגוון ענפים וסרטים עבור הקוראים גבר על הרצון לכתוב על רוקי ללא הפסקה. אז אסיים את הפרק עם המלצה: פנו סופ"ש, וצאו לדרך. 896 דקות, כמעט 15 שעות, וראיתם את כל הסרטים.
אפשר לצפות בהם לפי סדר יציאתם:
רוקי (1976)
רוקי 2 (1979) – רוקי ואדריאן הופכים למשפחה והוא שוב נאבק באפולו
רוקי 3 (1982) – רוקי מפסיד את התואר, אך בעזרת אפולו מצליח להתאושש. הסרט בו הוצג השיר "Eye of the Tiger"
רוקי 4 (1985) – רוקי נלחם כנגד כל הסיכויים ביריב סובייטי אימתני
רוקי 5 (1990) – רוקי מתחיל לאמן מתאגרף צעיר, אך לבסוף נאלץ להילחם בו
רוקי בלבואה (2006) – רוקי חוזר לזירה בגיל מתקדם, שוב כאנדרדוג מובהק
קריד (2015) – רוקי מאמן ומדריך את בנו המתאגרף של אפולו קריד
קריד 2 (2018) – רוקי עוזר לבנו של אפולו להיאבק ביריב רוסי
ואפשר לצפות בהם לפי איכותם (סובייקטיבי לחלוטין): רוקי 4, רוקי, קריד, קריד 2, רוקי בלבואה, רוקי 2, רוקי 3, רוקי 5. כך או כך, ההנאה מובטחת.
לרכישת הספר "מהמגרש למסך: סרטי הספורט הגדולים"
מה דעתך על הכתבה?