סוף סוף נדמה שזכינו לניצחון המוחלט: הספורטאי מתחום אומניות הלחימה (אגרוף תאילנדי וקיקבוקסינג) הלם ביריבו הטורקי עד שהלה נאלץ לפרוש מהקרב כשהוא מדמם ומייבב. מגיע לו. למה? כי לפני הקרב התגלה הטורקי כגיבור גדול יותר מאשר על המגרש – הוא התגרה בגורדון בשלב השקילה, הוסיף קצת טראש-טוק והתבטא נגד ישראל. אי אפשר לדמיין יריב מושלם ממנו.
רגשות לאומיים בתחרויות ספורט הם לעיתים קרובות חלק בתי נפרד מהעניין. יש ענפי ספורט כמו משחקי הכדור, בראשם הכדורגל, שאליהם זה נדבק מצוין.
בספורט היחידני, לעומת זאת, זו כבר שאלה אחרת: אנחנו, הישראלים, נטרפים מגאווה כאשר ספורטאי ישראלי זוכה במדליה, גם אם זה בענף שאנחנו לא צורכים בשוטף, מג'ודו ועד שיט, מהתעמלות ועד טקוואנדו.
למה זה קורה לנו יותר מאשר לעמים אחרים? בעיקר כי ניצחון בזירת הספורט (כך גם באשר לאירוויזיון ופעם אחת אפילו בתחרויות יופי, למי שקשיש מספיק בכדי לזכור את רינה מור) הוא מפגש נדיר בין שתי תשוקות סותרות שלנו: להיות חלק ממשפחת העמים, כלומר לקבל כפיים והכרה מהגויים (מאירוויזיון ועד למשחק האולסטאר) ובה בעת לתקוע להם אצבע (או את המוט של אלכס אברבוך) לעין, חבורה של אנטישמים מטונפים שכמותם.
זיכרונות מאנדיוני
תכף נחזור לאהבת השם גורדון, לדגל ולנוק אאוט, אבל קודם כל כמה מילים על הקשר שבין יריבות דתית, לאומית ואתנית לבין ספורט תחרותי. יש ענפים שאליהם זה לא נדבק, למשל טניס או גולף.
גם שם יש חריגים: כששחר פאר התקרבה לטופ העולמי של נשות הטניס, החלו לצוץ דגלי ישראל ביציעי אליפות אוסטרליה במלבורן. כך היה גם כש"אנדיוני" העלו אותנו שלב בגביע דיוויס, עם יד אליהו מלא ואנרגיה של דרבי תל אביבי בכדורגל.
גם מחוץ לישראל, באחד הענפים שרחוקים מאוד מפוליטיקה כמו גולף, התעורר עניין בעיקר סביב שם אחד: טייגר וודס. למה? כי הוא תקע את מקל הגולף שלו היישר לישבנו המכווץ של הענף הלבן ביותר בהיסטוריה של הספורט.
לא ניכנס עכשיו להגדרה מה ראוי להיקרא ספורט. בנימה אישית אומר שאיני חובב את התחום הנקרא "אומניות לחימה" – מהאגרוף הקלאסי ועד אלה שמכים זה את זה בכלוב. מצד שני צפיתי אתמול כמהופנט בגמר הקרלינג לגברים באולימפיאדת החורף, בין קנדה לבריטניה, כך שלא בטוח שכדאי להסיק משהו מהעדפותיי הספורטיביות.
בלי קשר לאלה, אפשר כמדומני להסכים שלפעמים נחצה הקו שבין ספורט לבידור. נישאר בזירה שמוקפת בחבלים: תסכימו אתי שהז'אנר המכונה "היאבקות חופשית" (רסלינג, קאטץ' – יו ניים איט), שייך לתיאטרון ביזארי יותר משהוא ענף ספורט לגיטימי. בנעוריי שלי היו אלה משפחת ון-אריק, התגלמות הטוב עלי אדמות, נגד כל מני מנוולים נוראיים ששיקרו, רימו, חבטו בכיסאות ביריב, כשהשופט לא ראה, או בשופט עצמו (כשהעז להסתכל).
את הפופולריות של הענף בקרב אמריקאים צעירים אפשר להצדיק בכך שלפעמים אנו זקוקים לפורקן שבניצחון הטוב על הרע, קתרזיס כמו בטרגדיה יוונית מעורב עם דם גלדיאטוריס כמו בקולוסיאום ברומא. מצד שני אם לא בא לכם ללכת להתדיין אתי עכשיו, אפשר להצדיק אותו גם ביותר מדי בירה.
מוות לפיניאנים
ברור שטראש טוק (כמו בין הפרובוקטור הטורקי הבכיין לאהבת ציון גורדון, סופרמן עם גלימה בצבעי דגל ישראל),הוא חינני ומוסיף ליריבות הספורטיבית, כל עוד הוא במידה.
מה המידה? תשאלו את קברניטי הכדורגל הסקוטי שמצליחים למכור את ה"אולד פירם" שלהם (הדרבי של גלזגו בין סלטיק הקתולית שתומכת בעצמאות אירלנד, כולל צפונה, לבין ריינג'רס הפרוטסטנטית-יוניוניסטית שמייצגת את נאמני הכתר).
כדורגל סקוטי דומה ברמתו לזה של הליגה הלאומית שמשודרת בימי שישי בשעות אחר הצהרים (כן, זה מוגזם, אבל לא מופרך), רק שלדרבי הזה חוקים משלו, שהפכו אותו לאחד הלוהטים בעולם הכדורגל – לא בגלל הרמה אלא בגלל מה שקורה ביציע (ובפאבים בקרבת האצטדיונים, בין אם מדובר בסלטיק פארק או באייברוקס).
מישהו מזדעזע מדגל פלסטין ביציע של סכנין או משירת "שיישרף לכם הכפר" של מקהלת לה פמיליה? כנראה שעוד לא שמעתם את הלהיט האורנג'י הידוע של אוהדי ריינג'רס, בתרגום חופשי: "אנחנו מבוססים בדם של פיניאנים עד לקרסולינו".
זה חולני, רק שזה באנגלית ולכן זה נקרא תרבות, ובכל מקרה: מאז שאוהדי סלטיק לקחו את הקייס הפלסטיני באופן אישי, אנחנו כולנו ריינג'רס, חוץ מכמה אוהדי הפועל כפר סבא שעדיין באים למשחקים בשישי עם חולצות של סלטיק (או פנאתינייקוס. לך תבדיל).
איפה היינו? אה, כן בהיכל הכדורגל דוחא שבסכנין: יריבות לאומית, כל עוד היא אינה מאפילה על הספורט עצמו, היא תוסף דלק מבורך ליריבות ספורטיבית.
הזרם הליטאי
עכשיו אל אהבת ציון גורדון, להיט בגזרת הקיקבוקסינג והאגרוף התאילנדי (הראשון, עד כמה שאני כבר מבין, התחיל בכלל מתחרויות בין לוחמי קראטה ללוחמי אגרוף תאילנדי) שמצייץ בכל הזדמנות מילות אהבה לישראל ולחיילי צה"ל. מקור השם הלא שגרתי הוא מאמו, גיורת שנולדה בהונג קונג ואימצה את השם "חנינת השם" כשם העברי הפרטי שלה ואת השם גורדון (מצד אביו, ד"ר עזריאל גורדון ז"ל) כשם משפחה.
ברוח הזאת, נקראו גם שבעת הילדים: עוצמת השם, תשורת השם, אמונת השם, כיבדיה משאלתי, שמחת השם בליבנו, רוח השם בחיינו, ואהבת השם. לא צריך להיות אנטי-שמי כדי לקבוע שמדובר בשמות שדי מסלילים אותך לעטוף את עצמך בדגל ישראל ולהרבות בשבחה. עוצו עצה ותופר!
אז לא מעט ישראלים חשו לא רק גאווה ספורטיבית אלא גם גאווה לאומית כשאהבת השם גורדון הלם ביריבו הטורקי קויונאצ'ו עד זוב דם ובעיקר עד נוק אאוט.
ייאמר מיד: ההתגרויות של הטורקי, שלא רק התבטא נגד ישראל ברשת אל גם ביצע כמה תנועות מגונות כלפי גורדון, הצדיקו מנה אחת אפיים, אבל הגאווה הזאת חילצה דווקא מהמנצח כמה משפטים תמוהים, בראשם: "אני רוצה להגיד תודה לליטא ולעם הליטאי".
הן כל ילד שלמד קצת היסטוריה יודע שהמוסלמים יצטרכו לעבוד קשה מאוד כדי להעביר מהעולם הזה יותר יהודים מאשר כמה מ"עוזריהם" הנאמנים ביותר, ביניהם הליטאים. רק שבאירופה של היום מעדיפים את הישראלים, דור ההמשך של היהודים "ההם", על המוסלמים. אז הקהל הליטאי קרא בשמו של גורדון ועודד אותו להפליק לטורקי.
על משפט הסיום של אהבת השם, עטוף בדגל ישראל כבר קל יותר לחתום: "עם ישראל חי. אוהב אתכם, תודה רבה לחיילים הגיבורים ששומרים עלינו ותודה שצפיתם". אין ספק, האיש בשל לקמפיין (ולאבטחה כבדה בכל תחרות שאליה יגיע מעתה).
מה דעתך על הכתבה?