ב-30 השנים האחרונות עשה הספורט הפראלימפי, מה שפעם היה נקרא "ספורט הנכים", קפיצה ענקית קדימה מכל הבחינות: העמקת הידע והתמקצעות המאמנים והצוותים, התפתחות של שנות אור בציוד – בכיסאות הגלגלים, הפרוטזות ושאר העזרים המשמשים את הספורטאים, התפתחות ארגונים וגופי ניהול בינלאומיים חזקים שפועלים להצמיד את הספורט הפראלימפי לאירועי הספורט הגדולים בעולם (הידעתם? טניס בכיסאות גלגלים משוחק היום בכל ארבעת הגרנד סלאמים, כולל על דשא ועל חימר) והתפתחותה של פעילות בינלאומית ענפה ועשירה.
הקפיצה הזו קדימה לא פסחה גם על מדינת ישראל, שמעניקה היום לספורטאים הפראלימפיים באמצעות ההתאחדות לספורט נכים והוועד הפראלימפי שירותי מעטפת ברמה של השורה הראשונה בעולם. מליווי מקצועי והצטיידות ועד מלגות חודשיות, מענקי זכייה, וזמינות מתקנים שלא קיימת בשום מקום אחר בעולם. במדינת ישראל פריסת מתקני ספורט נכים חסרת תקדים – בזכות ארגוני הספורט המרכזיים לאנשים עם מוגבלויות פיזיות – איל"ן, המפעילה מתקנים יעודיים ברמת גן ובחיפה וארגון נכי צה"ל המפעיל את בתי הלוחם בפריסה ארצית.
מדינת ישראל מפעילה את הספורט הפראלימפי במודל ייחודי ברמה העולמית, במבנה של שני ארגונים מרכזיים, איל"ן וארגון נכי צה"ל, שלא רק מעניקים בית לספורטאים הפראלימפיים אלא גם מפתחים פעילויות תשתית, פעילות חוגית, ופעילות תחרותית מקומית וחובבנית ענפה. בזכות פועלם החלוצי של מתנדבי עמותות לאנשים עם מוגבלויות פיזיות ובראשן איל"ן, נהנתה מדינת ישראל ממעמד של מעצמה עולמית בתחום הספורט הפראלימפי בעשורים הראשונים לקיומו. היום, כאשר מרבית המדינות המתקדמות בעולם כבר הדביקו את הקצב, ישראל עדיין שייכת לראש החץ העולמי.
יחד עם זאת, נדמה שבתחום אחד חשוב ומרכזי ישראל נשארה מאחור. בעוד בחלק מהמדינות המתקדמות הספורט הפראלימפי זוכה למעמד מרכזי והספורטאים הם כוכבים מקומיים לגיטימיים, בישראל – הספורט הפראלימפי והספורטאים הם עדיין במעמד של קוריוז, שבמקרה הטוב יזכה לעניין ציבורי בעמודים הפנימיים תחת כותרת של "סיפור מרגש" או "מעורר השראה".
בשביל לנסות להסביר את זה, צריך לרדת לשורש העניין הפרטי והציבורי בספורט בכלל. ספורט הוא תעשייה של חלומות. כל ילד חולם להיות כריסטיאנו רונאלדו או יוסאין בולט, לשחות כמו מייקל פלפס או להפיל יריבים למזרן כמו אורי ששון. הרבה ילדות חולמות היום על להיות לינוי אשרם, לעמוד על הפודיום כמו אבישג סמברג או לחצות ראשונה את קו הסיום ב-100 מטר כמו איליין תומפסון הרה. אלו הם רגעי התעלות שרק מעטים ומעטות זוכים להם ואנחנו צופים בהם בתערובת של הערצה וקנאה. תערובת רגשית זו היא הדלק המניע את תעשיית הספורט העולמי והיא גם זו המניעה ילדים וילדות צעירים להצטרף לפעילות חוגית ולחלום.
אף אחד לא חולם להיות ספורטאי פראלימפי. הספורט הפראלימפי צומח מחלומות שנשברו. בשביל להיות ספורטאי פראלימפי צריך קודם כל להיוולד עם נכות או "לזכות" באחת בתאונה או אירוע קשה אחר. אחר כך צריך לעבור תהליך שיקום ארוך ומייגע, לעתים מדכא ומייאש. רק לאחר מכן יתחיל העניין בפעילות ספורט, וברוב המקרים המוטיבציה תהיה שיקומית ורק בהמשך תהפוך להיות תחרותית. בסופה של הדרך הזו, מעטים יגיעו להישגים ויצעדו באיצטדיון האולימפי בטקס הפתיחה של המשחקים הפראלימפיים.
אסור לשכוח את ההבדל העצום הזה כאשר אנחנו בוחנים גם את הדרכים לפיתוחו של הספורט הפראלימפי וגם את ההבדלים המהותיים בעניין הציבורי בו.
יחד עם זאת, אני רוצה להציע זווית אחרת. עזבו את כל מה שנאמר כאן, עזבו מעורר השראה (או חשש), עזבו את ה"מרגש" ואת "סיפורי הגבורה" ואת הביקורת העצמית על מיעוט העניין. באופן הפשוט ביותר – המשחקים הפראלימפיים הם ההופעה הכי טובה בעיר. איפה עוד תוכלו לצפות בטניסאי שאיבד את רגלו בתאונה מגיש סרב ב- 150 קמ"ש מכיסא גלגלים, בשחיינים עם מוגבלויות קשות שוחים יותר מהר עם יד וחצי ממה שאתם שוחים עם שתי ידיים ושתי רגליים, בספורטאית שעושה 100 מטר בכיסא גלגלים ב- 15 שניות, ובשחקני כדורגל עיוורים (כן, עיוורים) שבועטים לשער רק על פי אינטואיציה וחוש השמיעה?
באולימפיאדה צופים כי זה חלום שכנראה לא נגשים. במשחקים הפראלימפיים צופים כדי להבין שהשמיים הם הגבול.
אל תצפו כי צריך. אל תצפו כי זה חשוב. אל תצפו כי אתם חולמים להיות כמונו.
צפו כי זה פשוט מעניין.
ומשם המחסומים כבר ייפלו בעצמם.
