לפני ארבעה חודשים בלבד, חנה קנייזבה-מיננקו עמדה במרכז האצטדיון בטוקיו וזכתה במקום השישי בגמר לקפיצה משולשת במשחקים האולימפיים. אלא שכיום, אף שלא הודיעה על פרישה ולמרות שהיא מקווה להגיע להישגים בינלאומיים נוספים, היא כבר חושבת על היום שאחרי ואפילו מחפשת משרה חלקית בתחום הטכנולוגיה.
"הכנתי קובץ של קורות חיים, ואני מקווה מבחינתי להתחיל לעבוד כבר בחודש הבא", מספרת האתלטית לוואלה! ספורט. אלא שהמעבר הזה – מכוכבת נערצת שהמצלמות והמעריצים רודפים אחריה למועמדת שצריכה לשווק את עצמה – אינו פשוט עבורה. "הלכתי לפגישה, ולא ידעתי שזה בעצם יהיה ריאיון עבודה. הייתי אמיתית, סיפרתי שאני ספורטאית והודיתי שאין לי ניסיון בעבודה בטכנולוגיה, אבל הסברתי שאני יכולה להציע הרבה דברים שאני מביאה איתי מהקריירה שלי – קשרים, מוטיבציה, כושר הסתגלות".
זה אומר שאת כבר מכינה את עצמך ליום שבו תודיעי "אני פורשת"?
"כשאני אגיד את זה, אני אהיה שלמה עם עצמי ואהיה מוכנה לזה. חשוב להכין את הבסיס ליום הזה, ואני יודעת כמה זה חשוב לקבל ניסיון. בשיחות שהיו לי, שמחתי לגלות שיש גמישות בזמן, ושאוכל לשלב את העבודה לצד האימונים. אני מאמינה שזה גם יעזור לי כספורטאית. אני זוכרת תקופות שבהן הייתי פצועה, נכנסתי לדיכאון ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. עצם העובדה שאוכל לעסוק בדברים נוספים, תסייע לי ליהנות, להפעיל את הראש ולהרגיש בטוחה, ולא להיות כל הזמן בלחץ".
קנייזבה-מיננקו היא אחת מהספורטאיות והספורטאים האולימפיים שמשתתפים בתוכנית "היום שאחרי", שבראשה עומדת כדורסלנית העבר לימור מזרחי, יחד עם הוועד האולימפי בישראל. באירוע שנערך במשרדי חברת טאבולה ברמת גן סיפרה: "כשאני פרשתי, הבנתי שהסתיים פרק בחיים, אבל הייתה שלמה עם עצמי ובשלה לצעד הבא, בגיל 38, אחרי שהשגתי כמעט הכול. ועדיין, זה אתגר גדול. את צועדת לעבר הלא נודע, ולא יודעת באמת מי את ומה את. אין ימי חסד להתרפק על התהילה".
יו"ר הוועד האולימפי יעל ארד מצטרפת לדבריה של מזרחי. "בדור שלנו זה היה 'עכשיו תסתדרו'", היא נזכרת. "זאת דרך קשה, גם למי שזכה במדליה אולימפית או בא מבית מבוסס מבחינת כלכלית. הדרך שעשיתי היא זאת שהבהירה לי כמה צריך תוכנית כזאת, וזה היה הניצוץ הראשון להקמתה. אני חושבת שזה הסמל של הוועד האולימפי החדש: אנחנו לא רק תומכים בספורטאים כדי שיהיו הטובים בעולם, אלא רואים חשיבות בהפיכתם לאנשים מצליחים ביום שאחרי. אנחנו נחושים לעזור להם לעשות את המעבר הזה, בין אם יישארו בספורט ובין אם ייצאו לשוק העבודה.
"יש משבר רגשי שאי אפשר להימנע ממנו, כשעוזבים את הדבר שהכי אוהבים, ואנחנו מנסים לפחות למזער את הממד של חוסר הוודאות. אנחנו עוטפים אותם והם יודעים שנהיה איתם לפחות עד שיהיו באזור העשייה החדש שלהם".
מזרחי: "זה מאתגר למצוא את הטריגר שמניע אותך לקום ולמצוא את עצמך מחדש, אבל ארגז הכלים שיש לנו כספורטאים, הוא מספיק רחב כדי לעזור להתמודד עם המעבר. קח למשל את יבגניה טטנבאום, שהייתה שחיינית צורנית אולימפית, יצאה ללימודי אתיקה של הספורט ובשלוש השנים האחרונות היא רכזת פרויקטים בוועד האולימפי הבינלאומי. גם החברות במשק מבינות את זה. למרות שאין לספורטאים הפורשים ניסיון, ואולי גם את ההכשרה המתאימה, יש להם את האופי לשרוד את האתגרים והקשיים".
ארד: "אנחנו נותנים להם תמיכה באינספור משמעותיות. סדנאות העשרה והעצמה, קואוצ'ינג, מנטורינג. הולכים עם הספורטאים האלה ומלווים אותם כבר מגיל צבא, ולא נותנים להם להתחמק מההבנה שגם הם יפרשו יום אחד. . לפעמים צריך 'לשבת להם על הצוואר'… אנחנו מעין חברת השמה קטנה ובוטיקית. כל חברה וארגון שאנחנו פונים אליהם, אומרים 'כן, אנחנו רוצים'".
השחיין לשעבר גל נבו מגלה כי עד היום הוא מתפתה לקפוץ מדי פעם למים, אבל מבחינתו הקפיצה האמיתית הייתה דווקא כשיצא מהבריכה. "קשה לחיות בלי התחרויות, ואין להן תחליף", הוא מודה. "לאימונים פחות התגעגעתי. צריך למצוא מחדש את הריגושים, דרך המשפחה והעבודה, אבל קשה מאוד לשחזר את התחושה לפני רגעים גדולים כמו אולימפיאדה.
"מבחינתי, יום הפרישה היה היום הראשון של חיי השניים. אתה מתחיל כמעט מאפס, עם מעט כלים שהשגת בעבר. הקמתי חברת סטארטאפ, וזאת רכבת הרים מטורפת. כל הזמן חושבים על זה, ויודעים שהיום יבוא, ועדיין, קשה להתכונן. רק כשפרשתי, באמת פגשתי את זה".
המתעמלת האמנותית בדימוס, נטע ריבקין, מבינה על מה הוא מדבר. "כשהגעתי לאולימפיאדה בריו ב-2016, תיארתי לעצמי שהיא תהיה האחרונה, אבל נדרשו לי עוד כמה חודשים כדי לעכל את זה סופית. אתה מריץ בראש את כל המחשבות, ואתה לא באמת קולט את זה, לא בשנייה, לא ביום וגם לא בשבוע".
מתי התחלת להתכונן לפרק ב' בקריירה?
"באתי מענף אינטנסיבי ותובעני, ולא באמת הייתה לי אופציה להתכונן לקראת הפרישה. הייתי צריכה כל כך הרבה ריכוז, אנרגיות ותעצומות נפש כדי לשאת את הדרך הזאת, ורק אחרי שחזרתי מריו התחלתי באמת לעסוק בזה. כשהודעתי על פרישה, בדיוק השיקו את הפרויקט והוא ליווה אותי בכל התהליך.
"חשבתי שמשהו בי לא תקין, שאני לא יודעת מה ארצה לעשות ושאני קצת אבודה, ולא מצליחה לעלות על קרון הרכבת. אני הייתי מאוד זקוקה למישהו שיגיד לי בתחילת הדרך את מה שאגיד עכשיו: כל התחושות האלה הן ממש בסדר, וכולם עוברים את זה. זה חלק מהדרך, וזו נפילה לצורך עלייה. החוסן המנטלי שיצרנו לעצמנו בספורט, עוזר לעבור גם את התקופה הקשה הזאת".
