יעל ארד היא יושבת ראש הוועד האולימפי הישראלי בחצי השנה האחרונה, אבל בעברה, כידוע, הייתה ג'ודאית אולימפית ולמעשה הספורטאית הראשונה בתולדות ישראל שזכתה במדלייה אולימפית. לכן, לארד היכרות ארוכת שנים עם אלכס גלעדי ז"ל, הנציג היחיד של ישראל בוועד האולימפי הבינלאומי ב-28 השנים האחרונות, שאתמול (רביעי) הלך לעולמו בגיל 79.
"'אני כבר לא אמות צעיר', הוא אומר ומחייך בכאב משחקי החורף בבייג'ינג רק לפני שלושה חודשים, בינואר 2022", כתבה ארד בפוסט הספד שפרסמה הבוקר. "אני מבקרת את אלכס במלון, הולכים לאכול, הוא נראה לא טוב, סובל מכאבים בגב. כרגיל כשיושבים עם אלכס ניגשים אליו אנשים – מחבקים, צוחקים, מתעניינים, שואלים – כי הוא תמיד יודע הכל ותמיד בעניינים – ואז קירסטי קובנטרי, האלופה האולימפית בשחייה מזימבאבווה, חברת IOC ובת טיפוחיו בארגון בעשור האחרון, שרת הספורט של ארצה כיום, ניגשת לחבק אותו, מביטה בי ואומרת שדואגת לו, אז הוא מחייך ומפטיר בקול רועם ובדרכו המיוחדת – 'אל תדאגי יקירתי, אני כבר לא אמות צעיר', אז דאגנו….כי ראינו עליו שהוא לא כתמול שלשום, שזה לא רק 'כאבי גב', כי הוא עקשן ואצלו העשיה והנוכחות חייבות להימשך. אז דאגנו מאוד.
"אלכס היה איש מיוחד במינו, היו לו תובנות חיים, מיומנויות למידה והכלת מידע ומיומנויות בינאישיות יוצאות דופן. הוא ביסס מעמדו בכל ארגון בו היה מעורב -ישראלי ועולמי כאחד, ציבורי ומקצועי – כמוביל דיעה – והיתה לו דיעה מוצקה בכל נושא", הוסיפה ארד, "והוא היה מעורב ומוביל, זוכה בפרסים בינלאומיים, חבר בוועדות הכי נחשבות, מעורב בהחלטות הכי גדולות. גם בעשור האחרון כשכל כך הרבה טכנולוגיות הצטרפו בעולמות התקשורת ומישורי חיים שונים הוא למד, אימץ, התאמץ להתמחות, להתפתח עם התקופה. כשהוא היה בתוך משימה, היה מסור כל כולו, נכון לכל מאמץ ולגיל מבחינתו לא היתה כל משמעות. כל בוקר הלך על המסילה, טס בכל העולם, קורא חומרים עד השעות הקטנות. תמיד מוכן".
ארד המשיכה: "אז הפכנו לידידים, ידידות רב גילאית אמיתית, שאפשרה לי ללמוד ולהנות ממנו וגם להיות לו לחברה תומכת ומשענת בימים סגריריים יותר. והיו גם כאלה, בהם בחרתי במודע בחברות, כי זו מהות החברות, להיות שם גם כשרע, גם כשלא מושלם מבלי להצדיק או לשפוט אלא להיות. בתקופת הקורונה אלכס היה כאן בארץ הרבה יותר, מקורקע כמו כולנו והיתה לי הזדמנות לארח אותו בשבתות. הוא היה איש חברה מרתק ושנון ותמיד התקבצו סביבו אנשים, צעירים ממנו לדבר, לצחוק, להחליף דיעות. תמיד היה מבקש שלא אגזים עם האוכל כי 'הבוקר צעדתי על המסילה ואת יודעת שאני לא אוכל את הדברים האלה'. ואחר כך בערב היה כותב שהיה נפלא ו'אכלתי בגללך יותר מדי'".
"היה כל כך גאה בבחירתי להוביל את הוועד האולימפי בישראל ופרגן לי בכל הזדמנות בנוכחות, במילים ובמעשים. והיו השבועות האחרונים, שגופו דעך אל מול עינינו במהירות הברק. הראש שלו ושלנו לא עיכל את הדהירה אל הסוף. אבל הסוף כבר היה נוכח. אלכס כהרגלו, עקשן, מחליט הכל, לא נתן לתובנות הפנימיות לנהל אותו והמשיך לתכנן את האירועים הקרובים".
עוד כתבה בהספד: "לפני שבועיים כשהגעתי ללונדון, קבענו ללכת לאכול. כשהגעתי אליו, הוא חיכה לי בחולצה לבנה. אבל ללכת כבר לא יכל. הצעתי שנזמין אבל הוא התעקש. נצא לאכול, החברים מחכים. ויצאנו, הוא כאוב, עם מעט תאבון אבל גאה, מזמין, מפרגן. כנראה בפעם האחרונה…
"אז הרשיתי לעצמי לשאול דברים שלא העזתי קודם, ולהגיד לו כמה חשובה הדרך שעשה וכמה תרומתו אמיתית לספורט הישראלי ואיזו השראה מעוררות היכולות הפנומנאליות שלו ודיברנו על החברות העזה שלו עם הנשיא תומס בך ועם ג'ון קוטס ועל אהבתו לגליה בתו ועל טל העוזרת הנאמנה שהיתה לו כבת. והוא התרכך, הקשיב, איפשר לעזור, נתן עוד כמה עיצות חשובות לחיים מבלי להסגיר חולשה או לוותר על הנסיעה הצפויה לאוסטרליה בסוף אפריל, לכבד את ידיד נפשו ג'ון קוטס, נשיא הוועד האולימפי האוסטרלי שפורש מתפקידו. נסעתי הביתה, יודעת שראיתי אותו בפעם האחרונה. ואחר כך היתה ההתכתבות האחרונה בווטסאפ, עם מילות פרידה וסיום וחיבוק ואימוג'י.
"אלכס, היית איש מיוחד במינך, זכיתי לגדול על שידורך ועל הכרזתך המיתולוגית – 'אני לא מאמין, אני לא מאמין, גביע אירופה לתל אביב', על הפקותיך הטלוויזיוניות המושחזות בביקור סאדאת ובאירוח האירווזיון בישראל. היית בגיל של הוריי ובאותו מקצוע והפכת לי למנטור, מורה נבוכים וידיד מיוחד. צפיתי בך בגדולתך, בקשייך, במקצועיותך, בנדיבותך ולמדתי ממך המון. תחסר לי מאוד, אתה חסר כבר עכשיו. יעל ארד".
