זהו. הסתיימה אליפות העולם ה-19 בשחייה, 49 שנים לאחר הראשונה – ויש חוט מקשר בין השתיים. בבלגרד 1973 ניצח ג'ים מונטגומרי את משחי ה-100 ו-200 מטר חופשי, ומאז ועד לאליפות הנוכחית האירוע לא חזר על עצמו. ואז הגיע הרומני הצעיר דויד פופוביץ', ששחזר את ההישג. מונטגומרי המשיך וניצח את ה-100 במשחקי מונטריאול 76. האם גם פופוביץ' יזכה בזהב אולימפי?
איך מסכמים את האליפות הזאת מהזווית הישראלית? השאלה הזאת תלויה בהשקפה – האם עושים זאת כמו ישראלי המסתפק במועט, או כמי ששואף לשבור את תקרת הזכוכית ולהגיע עם מספר שחיינים, ולא רק אחת, לצמרת העולמית. קראתי השבוע מאמר המהלל את ההישג של המקום החמישי של אנסטסיה גורבנקו. תהילה כזו, לטעמי, מוגזמת ופוגעת בעתיד השחייה הישראלית.
כן, מדובר בהישג היסטורי, אבל אין לכך מקום. זו הייתה אליפות היסטורית עבור גורבנקו, אבל היא לא הייתה מאוד מוצלחת. זו אולי התחרות הראשונה שלה בה היא לא שוברת שיא אישי, נמחקת ממספר משחים, לא עולה לגמר במשחה בו היא אלופת עולם – בריכות 25 מטר – ועוד. היסטוריה היא עשתה, אבל טעמה לא מתוק כל כך.
רק שחיין אחד, רון פולנסקי בן ה-21, מראה מגמה חיובית. ההישג שלו ב-200 מעורב אישי – 1:57.99 דקות – לא רק משפר את השיא הישראלי של גל נבו, אלא מקרב את רון לצמרת האירופאית, וזו כבר אמירה. כל שאר השחיינים שעברו שלב נמצאים עדיין בחלק הרחוק של הדירוג. הם שיפרו במאיות בודדות את השיאים ולא מסמנים תנועה ממשית של השחייה הישראלית לצמרת.
למעשה, נראה שהשחייה הישראלית לא ממש התקדמה. הרוסים חסרו, חלק מהאוסטרלים העדיפו לא להגיע ולהתכונן למשחקי חבר העמים הבריטי, שחיינים מסוימים נפצעו, חלו או עזבו את האליפות מבלי שנדע היכן הבעיה ועוד. אני מניח שחלקם יהיו יותר מוכנים לאליפות אירופה שתתקיים ברומא בקרוב.
צריך להיות נוכח בתחרויות כדי לחוש את האווירה, בעיקר כאשר התחרות נערכת באחת משתי המדינות אוהבות השחייה ביותר בעולם, אוסטרליה או הונגריה. משחי הגברים הארוכים, 800 ו-1500 מטר, היו מרתקים ברמות על. ב-800 רוברט פינק האמריקאי כפה על השלישיה המובילה בעולם את השיטה שלו וניצח בספרינט אדיר של 25.9 בבריכה האחרונה. ב-1,500 האיטלקי הנהדר גרגוריו פלטריניירי שינה את חוקי המשחק, פרץ ממסלול 1 בפינה, פתח פער שהלך לצמח, איים על שיא העולם וכמובן ניצח. הקהל חובב השחייה עודד אותו לכל אורך המשחה ולבסוף כיבד אותו בתשואות אדירות.
כמה שחיינים ותיקים ממשיכים לתת את הטון. שויסטרום השבדית לא מוותרת, לדקי נבחרה לשחיינים המצטיינת בין הנשים (4 מדליות זהב) לילי קינג ניצחה ב-200 חזה, אבל את הטון נתנו הצעירים והצעירות. ליאון מארשאן הצרפתי, השוחה אצל המאמן של מייקל פלפס באריזונה, נבחר לשחיין המצטיין (שתי מדליות זהב, אחת מכסף) תוך שהוא מאיים על השיא של פלפס ומתקרב עד כדי 4 עשיריות ממנו. כרישטוף מילאק ההונגרי שבר את שיא העולם שלו ב-200 פרפר, וניצח ב-100 פרפר כשהוא מקדים בהרבה את כל השאר. תומס צ'אקון האיטלקי קבע שיא עולם ב-100 גב.
בחבורת הצעירים הזאת אחזור ואזכיר את פופוביץ', שקבע שני שיאי עולם נפלאים לנוער, בתוצאות שבודדים בין הבוגרים קבעו בעבר. אין ספק שקם לעולם דור צעיר מאד מוכשר, שימשיך וייתן את הטון לקראת משחקי פריז 2024 וגם ללוס אנג'לס.
בין הנשים ניתן לציין את הקנדית הצעירה סאמר מקינטוש, שזכתה בזהב בפרפר ובמעורב אישי, טורי האסק האמריקאית שרשמה שיא אמריקאי ב-100 פרפר, קטי גריימס הצעירה שנדבקה למובילות, אלכס וולס, שניצחה בתוצאה מעולה ב-200 מעורב אישי ועוד.
אז אולי היו רק שני שיאי עולם ושני משחקים של כמעט שיאים, אבל מאבקים טובים וקרובים במשחי השליחים הרימו את התחרות והפכו אותה מבינונית לבינונית פלוס. אם זו תהיה הרמה בשנה הבאה ביפן או ב-2024 בדובאי – דיינו.
ד"ר בוקי צ'יש הוא פרשן שחייה בכיר.
מה דעתך על הכתבה?