יש משהו כמעט פואטי, כמעט סימטרי לחלוטין, בדרך שבה בחרו החיים לסגור את המעגל עבור סטניסלס ואוורינקה. כשהוא עלה למגרש בטורניר הבית שלו בבאזל, בגיל 41 ולאחר 24 עונות מקצועניות עמוסות בדם, יזע ודמעות, העולם התעטף לרגע בשקט. זה לא היה סתם עוד טורניר עבור השוויצרי, זה היה סוף פסוק לקריירה שסירבה לדעוך בשקט. למרות שנשחק אחרי פציעות קשות וניתוחים מורכבים, ולמרות הצעירים שדחקו מאחור, "סטאן דה מאן" נשאר נאמן לעצמו עד השנייה האחרונה.
עם הפרישה הרשמית השבוע, עולם הטניס נפרד מאחד הלוחמים הגדולים ביותר שידע הענף אי פעם – השחקן שהוכיח שלפעמים, כדי להשאיר חותם נצחי, לא צריך להיות האור היחיד בחדר, אלא זה שיודע לנקוב את החושך במכות הבקהנד הקטלניות בהיסטוריה.
The final point of Stan Wawrinka's ATP career ❤️ #SwissIndoorsBasel https://t.co/BsDWpPjywD
— Tennis TV (@TennisTV) October 27, 2026
האיש שגדל בצל המושלמות של פדרר
כדי להבין את גודל ההישג של ואוורינקה, אי אפשר שלא להתייחס לנקודת המוצא הבלתי אפשרית שלו. במשך שנים ארוכות, סטאן חי ונושם בצל ענק ומאיים במיוחד – זה של רוג'ר פדרר. בשוויץ, שבה טניס ופדרר הפכו למושגים נרדפים, כל שחקן מקומי אחר נידון מראש להיות הערת שוליים. וואורינקה היה "המספר שתיים" הלאומי במשך רוב הקריירה, האיש שנמצא תמיד באותו הפריים, אבל צעד מאחור.
התקשורת העולמית התייחסה אליו פעמים רבות כאל בן טיפוחיו או הצל של המאסטר. אלא שוואורינקה, באופי החצוף והמחוספס שלו, מעולם לא הסתפק בתפקיד ניצבת בדרמה של מישהו אחר. הוא בחר לבנות את הזהות שלו לא דרך נימוס שוויצרי מלוטש, אלא דרך עבודה קשה, זיעה ואינסוף לב ונשמה על המגרש.
מעבר לדירוג השיא: אף פעם לא ראשון, תמיד מאיים
בניגוד לשאר חבריהם לפסגת הטניס העולמי שטעמו את פסקת האופניים של הדירוג, ואוורינקה מעולם לא כבש את פסגת הדירוג העולמי – דירוג השיא בקריירה שלו היה מקום 3 (בשיא פריחתו באוקטובר 2016). אבל המספר הזה מעולם לא סיפר את הסיפור האמיתי. "סטאן דה מאן" (Stan The Man) – הכינוי שהפך לשם נרדף לקשיחות בלתי מתפשרת ולעוצמה מתפרצת – היה התגלמות הסיוט עבור כל מי שעמד בצד השני של הרשת.
הוא לא היה צריך את המקום הראשון כדי להיות שחקן שבכל יום נתון, ביום פתוח, היה מסוגל לפרק כל שחקן בעולם, כולל את הגדולים ביותר בהיסטוריה. בעוד שאחרים נמדדו בשבוע-שבוע של יציבות, סטאן נמדד ביכולת ההתפוצצות במאני-טיים האמיתי.
המאבק מול ה"ביג פור" והפריצה המאוחרת
במשך רוב שנות העשרים לחייו, הקריירה של ואוורינקה נראתה כמו מסלול מכשולים בלתי עביר. עידן ה"ביג פור" – פדרר, נדאל, ג'וקוביץ' ומארי – סגר על צמרת הדירוג העולמי כמו כספת נעולה. שחקנים מוכשרים וטובים נשחקו בזה אחר זה מבלי לראות תואר מייג'ור באופק. עד גיל 28, סטאן נחשב לשחקן טופ-10 לגיטימי, אבל כזה שחסר את ה"קילר אינסטינקט" ברגעים הגדולים.
אלא שאז, תחת שרביטו של המאמן מגנוס נורמן, חל מהפך מנטלי וטקטי מדהים. ואוורינקה הפסיק להתרשם מהשמות הגדולים בצד השני של הרשת והתחיל להלום בהם בעוצמות שהותירו את כולם הלומים.
טריו-גרנד סלאם: לנצח את הטובים ביותר כשזה הכי חשוב
ישנם אלופי גראנד סלאם רבים בהיסטוריה, אבל מעטים מאוד יכולים להתפאר בדרך שבה ואוורינקה זכה בשלושת התארים הגדולים שלו (אוסטרליה 2014, רולאן גארוס 2015 ואליפות ארצות הברית 2016). הנתון המדהים ביותר שמסכם את הקריירה שלו הוא זה: בכל אחד משלושת גמרי הגראנד סלאם שבהם שיחק, הוא פגש את המדורג מספר 1 בעולם – וניצח.
באליפות אוסטרליה ב-2014 הוא הדיח את ג'וקוביץ' ברבע הגמר וניצח את נדאל בגמר, ברולאן גארוס ב-2015 ניצח את ג'וקוביץ' באחד ממשחקי הגמר הגדולים בהיסטוריה ומנע במו ידיו מהסרבי להשלים שנה שבה הוא זוכה בכל תארי הגראנד סלאם ולבסוף, באליפות ארה"ב הפתוחה ב-2016, ניצח שוב את ג'וקוביץ' כדי להניף תואר שלישי בקריירה המופלאה.
חבטת הבקהנד ביד אחת: יצירת אומנות
אי אפשר לדבר על סטאן ואוורינקה בלי להזכר באחת המתנות הגדולות ביותר שאי פעם ניתנו לעולם הטניס: חבטת הגב (בקהנד) ביד אחת. בעוד שעולם הטניס הלך והפך ליעיל, עוצמתי ודו-ידי, ואוורינקה שמר על המסורת והפך אותה לכלי הנשק הקטלני ביותר במגרש. הבקהנד שלו לא היה סתם חבטה הגנתית או סגנונית, זה היה פטיש אוויר מתפרץ.
הוא יכול היה לייצר איתה ווינרים מקו הבסיס במהירויות דמיוניות, לאורך הקו או בחבטה אלכסונית עוצרת נשימה. שחקנים, פרשנים ואוהדים כאחד עמדו פעם אחר פעם והתפעלו מהאסתטיקה והכוח שהתחברו בחבטה הזו, שתישאר לנצח בספרי ההיסטוריה.
מעבר ליחידים: מדליית הזהב האולימפית וגביע דייוויס
למרות שוואוורינקה בנה לעצמו מוניטין של "שחקן טורנירים גדולים" ביחידים, הוא מעולם לא שכח את חשיבות הנבחרת והדגל. בשנת 2008, במשחקים האולימפיים בבייג'ינג, הוא חבר לאותו רוג'ר פדרר בדיוק כדי לעשות הבלתי ייאמן ולזכות במדליית הזהב האולימפית בזוגות.
הדינמיקה ביניהם על המגרש הוכיחה שמעבר ליריבות המקומית, יש ביניהם כבוד עמוק והרמוניה ספורטיבית. מספר שנים לאחר מכן, ב-2014, הוא הוביל יחד עם פדרר את נבחרת שוויץ לזכייה היסטורית בגביע דייוויס, כשהוא נושא על כתפיו את הלחץ העצום ומביא גאווה עצומה למדינה שלמה.
מילים של אלופים: ההערכה מהקולגות
לרגל פרישתו, עולם הטניס מיהר לחלוק כבוד לאיש שהיווה יריב אימתני וחבר נאמן לסבב.
יריבו הגדול לאורך השנים, נובאק ג'וקוביץ', אמר עליו בהתרגשות: "סטאן הוא אחד היריבים הקשוחים ביותר שפגשתי מעולם. תמיד ידעת שכשתעלה מולו במעמדים הגדולים, תצטרך לתת 200 אחוז כי הוא הולך להילחם על כל נקודה כאילו זו האחרונה בחייו".
חברו הקרוב והיריב המיתולוגי, רוג'ר פדרר, כתב לו בהודעת פרידה מרגשת: "אני חושב עליך, סטאן. שיתפנו רגעים בלתי נשכחים על המגרש וממנו, ממדליית הזהב בבייג'ינג ועד לזכייה בדייוויס. היית שם תמיד עבור הספורט השוויצרי ועבור האוהדים בעולם כולו".
סטניסלס ואוורינקה אולי פורש בגיל 41, כשהגוף כבר מאותת לו שאי אפשר להמשיך לרדוף אחרי כדורים נוצצים במהירויות של המאה ה-21, אבל הוא מותיר מאחוריו מורשת ששום פציעה או שחיקה יוכלו למחוק. הוא מעולם לא החזיק במקום הראשון בעולם, אבל הוא עשה משהו גדול לא פחות: הוא היה החלוץ שהצליח לסדוק את חומת הבצרון של ארבעת הגדולים, האיש שהוכיח שעבודה קשה ואמונה עצמית שוות ערך לכישרון טהור, והאמן עם הבקהנד ביד אחת שגרם לכולנו להתאהב מחדש במשחק.
כשהוא סוגר את ספר הקריירה בבאזל, "סטאן דה מאן" משאיר חיוך על הפנים ועולם טניס שחייב לו תודה ענקית. תודה על המלחמה, תודה על הרגעים הבלתי נשכחים, ועל כך שהוכחת שלפעמים, להיות בצל – זה המקום המושלם כדי להאיר ולהפתיע את כל העולם.
מה דעתך על הכתבה?