"אם אני מנצח שיאן עולם באימון, למה שלא אנצח אותו בתחרות?"

ספורטאים אולימפיים נוטים בדרך כלל לפתוח באותו סיפור: איך כשהיו ילדים חלמו להיות אלופים. השחיין מירון חירותי, שמתחרה באליפות העולם בשחייה שנפתחה לפנות בוקר בדרום קוריאה, בכלל חלם להיות כדורגלן.

"כשהייתי בן חמש עברנו לגור בגרמניה, ונשארתי שם עד גיל תשע", הוא מספר בראיון מיוחד לספורט1, רגע לפני פתיחת האליפות, "הייתי משחק כדורגל ורציתי להיות מגן ימני במכבי ת"א. אמא שלי הייתה אצנית, וספורט תמיד היה אצלנו במשפחה, אז תוך כדי הלכתי ללמוד שחייה. לא אהבתי את זה בכלל".

"כשחזרנו לארץ החלטתי שאני רוצה להישאר עם הכדורגל. שיחקתי בקריית טבעון, ואחרי שלוש שנים הקבוצה התפרקה. ההורים שלי אמרו לי שזה או לנסוע באוטובוסים לשחק כל יום בקבוצת הילדים של מכבי חיפה, או שאחזור לשחייה. תמיד אומרים עלי שאני הכדורגלן של השחייה. יכול להיות שאני כדורגלן מפוספס, אבל לפחות אני לא שחיין מפוספס".

"הכדורגלן של השחייה". חירותי (דני מרון)

כשחירותי (21) אומר שהוא לא שחיין מפוספס, הוא כנראה לא מבין עד הסוף את גודל ההזדמנות שנקרתה בדרכו – להיות חלק מקבוצת עילית של שחיינים בסן דייגו, תחת מאמן העל דיוויד מארש, שמאז 2016 משמש גם כיועץ המקצועי של איגוד השחייה. שחיינים בארה"ב שלא מעוניינים להמשיך ללימודים בקולג' מצטרפים לקבוצה כזו, בה נמצאים מאמנים בעלי שם עולמי. מיד בתום משחקי ריו 2016 הצהיר מארש שחלק מהשחיינים הישראלים יצטרפו לקבוצה, וחירותי הוא כאמור הסנונית הראשונה בתוכנית, שכללה שחיינים כמו אנתוני ארווין (מדליסט זהב בסידני 2000 ובריו 2016 ואלוף העולם ב-2001) וקייטלין בייקר (שיאנית העולם ב-100 מ' גב).

גם כשהבין שחלום הכדורגל לא יתגשם, חירותי לא דמיין שיהיה הישראלי הראשון בסן דייגו. "בגיל 15 התחלתי לזכות במדליות באליפויות ישראל, והתחלתי לאהוב את הספורט הזה. הבנתי שעכשיו אצטרך לקחת צעד קדימה. עברתי לגור בפנימייה במכון וינגייט, עזבתי את הבית ואת החברים ואמרתי לעצמי שמעכשיו החלום הוא להיות שחיין". אגב, חירותי הוא לא הספורטאי המצטיין היחיד שיצא מהכיתה בה למד, אלא גם כדורסלן העונה לשם יובל זוסמן.

הישג השיא שלך הוא גמר 50 פרפר באליפות אירופה 2016. מה אתה זוכר מהתחרות הזו?
"זאת הייתה התחרות הראשונה שלי בבוגרים. כשהעפלתי לגמר, הבנתי שמגיע לי להיות ברמה הזו ושאין לי מה לפחד. בתחרות הזו גם שברתי את השיא הישראלי וגם ב-50 מ' חופשי שיפרתי משמעותית את השיא האישי, אבל לא הצלחתי להגיע למשחקים האולימפיים בריו. עכשיו אני שוב מתמקד ב-50 מ' חופשי, כי 50 מ' פרפר הוא משחה לא אולימפי".

"לא הרבה שחיינים בני 21 מתאמנים עם הטובים בעולם"
הרושם הראשוני של דיוויד מארש, היועץ המקצועי של איגוד השחייה, לא היה חיובי כל כך. "סיימתי טירונות כשנסעתי עם הנבחרת לאיטליה לפגוש אותו, ואני חושב שהרושם הראשוני שלו עלי לא היה טוב", הוא מודה, "לא התאמנתי שלושה חודשים, ובשפת השחייה זה נקרא 'שמן', כשמסת השריר יורדת ואחוזי השומן עולים. הכושר שלי ירד בשנה הזו, כי גם כשאתה במעמד של ספורטאי מצטיין, אתה לא פטור מללכת לצבא אחרי הטירונות, ולפעמים צריך להתווכח עם מפקדים שישחררו אותך לאימונים". 

ודווקא אתה עברת לגור בארה"ב כדי להתאמן ישירות תחת מארש
"זה קרה אחרי שקבעתי את הקריטריון לאליפות העולם ב-2017. לפני שמארש העביר את קבוצת העילית שלו לסן דייגו, הוא אימן בשארלוט. כבר שם התחילו לדבר איתי על כך שאהיה שם יותר. זה לא משהו שקרה ביום אחד. היו הרבה שיחות עם המאמנים ועם הצוות המקצועי. זה מדהים לקבל את ההזדמנות הזו. זה משהו מיוחד שאני אומר עליו כל יום תודה. מאוד התחברתי לתוכנית. אני לא חושב שהרבה שחיינים ישראלים בני 21 יעברו להתאמן עם השחיינים הכי טובים בעולם. אני במסגרת הזו כבר שנה וחצי. לגבי הצבא, אני עדיין חייל. יש לי 90 ימים 'מיוחדת' בשנה, ודחיית שירות מדי פעם. אני לקראת שחרור".

"משהו שאני אומר עליו כל יום תודה" (דני מרון)

חוץ מתמונות באינסטגרם עם כלבי ים שהשחיינים הישראלים מעלים בכל ביקור בסן דייגו, מה עוד שונה?
"כל תוכנית האימונים שונה. היא מתמקדת יותר במשחים קצרים ובספרינט. זאת ההתמחות שלי. לרב מדובר במשחי 50 מ', ו-100 מ' זה באמת המקסימום. השחיינים שם שוחים בדיוק את מה שאני שוחה, מה שבארץ אין כל כך. בישראל שוחים יחד את כל סוגי המשחים, גם מעל 100 מ'. בקבוצה יש עוד שבעה שחיינים שכולם שוחים חתירה, וכולם מהירים ממני. אני תמיד רודף אחריהם. בארץ, כשאני ראשון, אז יותר נוח ואני מוריד קצב. שם אני צריך להוכיח את עצמי כל אימון מחדש".

איגוד השחייה שוכר עבורך דירה שם ומאמין בך. חובת ההוכחה עליך?
"זה נותן לי יותר דרייב כשמאמינים בי. זה נותן לא רק ביטחון, אלא גם מוטיבציה להשתפר. לא אשקר: הגעגועים למשפחה ולחברים מאוד קשים. אבל כשאני רואה את המטרה מול העיניים, הכל שווה את זה".

"מכיר כל מדליה בבריכה בווינגייט"
באליפות העולם חירותי ישחה את משחי 50 ו-100 מ' חופשי, 50 פרפר וגם ייקח חלק בנבחרת השליחים במשחה 100X4 חופשי. לדבריו, הוא מקווה ששבירת השיאים הישראלים יספיקו לחצי הגמר.

איך מתכוננים לאליפות בקבוצת העילית של מארש?
"כל ההכנה היא לאליפות העולם, ולא לתחרויות שבדרך. אפילו בפברואר האימונים הם לקראת האליפות ביולי. אני חושב שמה שטוב בהכנה הוא השחיינים שאיתי בקבוצה. אני פוגש את השחיינים הטובים בעולם, ולא רק פעם בשנתיים. זה עוזר. כשאני נותן פייט לשיאן עולם באימונים, אני מרגיש את זה. אם אני מנצח אותו באימון, למה שלא אנצח בתחרות? כבר פגשתי את כל ה'סלבס' של השחייה העולמית. בארץ זה נדיר להיות בקבוצה מקצוענית. רב השחיינים הולכים למכללות כשהם מסיימים צבא. מבחינה מנטלית, עוזר לי לראות איך מתנהלים השחיינים הבכירים בעולם. הם חברים שלי, ואני כבר לא מסתכל עליהם היום כמו שהייתי מסתכל פעם".

גל נבו אמר שמדליה אולימפית בטוקיו תהיה בגדר נס. מה דעתך?
"אני חושב שאם נבוא בגישה של 'נס', אז מדליה באמת תהיה נס. אבל אם נתחיל לחשוב בצורה יותר בטוחה, אז למה לא להאמין בזה? אני רואה את השחיינים הצעירים, והם ברמה גבוהה. אין מה לפחד ממדליה. כל הפרויקט הזה של מארש והחידוש באיגוד הוא מה שיעזור לנו לעשות את הצעד הזה בין גמר אולימפי לבין מדליה שם".

"אין מה לפחד ממדליה" (פטריסיה בן עזרא כרמלי, באדיבות איגוד השחייה)

מה יש בבריכה בווינגייט שבה נשברים כל השיאים כמעט?
"אני שוחה בה מגיל 16. אני מכיר כל מרצפת ומתי השעה תתחלף בשעון. זה נוח לי וזה גורם לי לשחות טוב. הבריכה הופכת להיות הבית. לדעתי זו הסיבה שהפרויקט של מארש חשוב, אם מדברים על מדליה אולימפית. בשנה האחרונה התחריתי בכל כך הרבה בריכות שונות, וזה גרם לי לשנות גישה. אני טס עם הקבוצה לתחרויות פעם בחודש בערך. אני מגלה חיים אחרים. מצד אחד אני מרגיש מותש, מצד שני אני לומד להתמודד עם מה שקורה בדרך כלל בתחרויות גדולות, כשאתה יוצא מאזור הנוחות שלך. אם למשל הגעת ממש סמוך לזינוק, או שהמזוודות לא הגיעו, או להגיע מהמלון לבריכה כשאין הסעות מסודרות. יש גם את התחרויות ב'בריכה הפתוחה', כלומר תחת כיפת השמיים. בארץ אין לנו דבר כזה בכלל".

חירותי מקווה להגיע למשחקים האולימפיים בטוקיו 2020, ובדרך לשם נתמך ע"י חברת ספידו, המספקת לו ציוד. הוא מקבל חסות גם מחברת הביטוח איאון. "בישראל אין כל כך תרבות ספורט ועד שאין הצלחה, המשכורות לא גבוהות. קשה להיות ספורטאי צעיר בלי תמיכה, ולכן אני מחפש עוד חברה מסחרית שתעזור. אני חושב על כל השחיינים שאיתי בנבחרת, כולנו עוברים סבל מאוד גדול באימונים האינטנסיביים כדי להגיע למטרה, קצת כמו בעולם העסקי".

מה תגיד היום למירון שרצה להיות כדורגלן?
"שהשחייה מלמדת אותו בכל יום מחדש על מקצוענות ומשליכה גם לחיים, מה שלדעתי אין בספורט אחר. באיזה עוד ענף קופצים למים לפני שהשמש זורחת בבוקר? השחייה נותנת אופי חזק. רק שחיינים יכולים להבין מה אני עובר כל יום. גם כשאני בדופק 200 באמצע אימון ובא לי להקיא, אני מסתכל על החברים ומבין שהם עוברים את אותו הדבר. מי שמחוץ לשחייה לא יודע שאני כבר לא משחק כדורגל כשאני בבית, כי אני מפחד להיפצע. הם קוראים לי משוגע, אבל הם לא מבינים".