הקאמבק הגדול בתולדות הספורט. רוג'ר פדרר בגיל 36 וחצי, אב לזוג תאומות ולזוג תאומים, בכה כמו תינוק במעמד הזכיה שלו בגראנד סלאם ה-20. המוני אוהדיו ברחבי העולם, כולל כותב שורות אלה, הזילו דמעות יחד עם הגדול מכולם. כמה הזיכרון שלכם קצר. עד לפני שנה נדמה היה שפדרר לעולם לא יזכה בעוד גראנד סלאם, אוהדיו הרבים ריחמו וקראו לו לפרוש ולשים קץ לסבלם המתמשך, הפרשנים סברו שזה עניין של זמן עד שג'וקוביץ' ונדאל עוקפים אותו בכמות הזכיות בגראנד סלאם, והנה השנה היא 2018 ורוג'ר פדרר מגן בהצלחה על תארו כאלוף אוסטרליה!
תחשבו על זה לרגע. מדובר בסיפור הספורט הגדול בדורנו ואחד הגדולים בהיסטוריה. פדרר חתם אתמול במלבורן רשמית את הקאמבק הגדול בתולדות הספורט. קאמבק תנכ"י – פדרר ידע שבע שנים טובות, שבע שנים רעות ועכשיו הוא כבר בדרך לשנה שניה טובה ברציפות – אולי בגיל 41 הוא ייעצר. למה לא בעצם? בינתיים הוא השחקן הטוב בעולם. בפער ניכר. באמצע העשור הרביעי לחייו פדרר אפילו מחזיק לראשונה בקריירה בתחושת עליונות על פני נדאל אחרי שניצח אותו בכל ארבע המשחקים ביניהם ב-2017, וגבר בגמר אוסטרליה על צ'יליץ' מולו נפל הספרדי ברבע הגמר (רק בריאות, רפא). טוקיו 2020 נראית כרגע כמטרה ריאלית עבור פדרר. מי היה מאמין?
הנה סיפור הקאמבק הגדול שידענו: רוג'ר פדרר הוכתר לגדול הטניסאים כבר לפני קרוב לעשור. למעשה בינואר 2010, לפני שמונה שנים, השווייצרי מחק את שיא הזכיות בגראנד סלאם – 14 הזכיות של פיט סמפראס. "שבע השנים הטובות" התרחשו בין 2003 עד ינואר 2010 – בתקופה הזו פדרר זכה ב-16 הגראנד סלאמים שלו מתוך 27 טורנירי גראנד סלאם. כלומר זכה ב-59% מהטורנירים הגדולים. עליונות היסטורית.
פדרר. מי היה מאמין? (AFP)
אבל אז הגיעה ההתרסקות – "שבע השנים הרעות". בין הזכיה של פדרר באליפות אוסטרליה 2010 לזכיה שלו בשנה שעברה (2017), הוא זכה רק בגראנד סלאם אחד (ווימבלדון 2012) מתוך 25 בהם השתתף (27 נערכו בסך הכל). 1 מ-25 – אתם יודעים לחשב בלי בעיה – זה 4%.
פדרר ירד מ-59% זכיה ל-4% וזה על ציר של 14 שנה שמחולק לשני חלקים שווים. קריירות של ספורטאים, בוודאי בספורט פיזי, במיוחד בספורט יחידני, מתקדמות לעבר השיא, מחזיקות בו תקופה, ואז יש ירידה טבעית שתימשך ככל שתאריך את הקריירה. כן, אולי יש סיכוי שתבליח פה ושם ותזכיר את ימיך הטובים, אולי הכל יתחבר וזה יקרה פעם אחת בטורניר גדול. בכל זאת ראינו קאמבקים בחיים שלנו. אבל לא ראינו קאמבק כה עצום – הרי בטניס אנחנו שומעים כל הזמן על הכוכבים החדשים שאמורים לפרוץ, ואנחנו גם יודעים היטב שהיריבים הגדולים של פדרר (נדאל, ג'וקוביץ', מארי) צעירים ממנו ב-5-6 שנים.
והנה זה קרה, ולא בהבלחה רגעית: בין 2017 ל-2018 רוג'ר פדרר בגיל 35-36 זכה ב-3 גראנד סלאמים מ-4 בהם השתתף (5 נערכו) – 75% הצלחה. היכולת, השלמות של הטניס (ההגשה, הבקהנד), פסגת האתסטיקה, התנועה-ריחוף על המגרש, חוסר המאמץ האלגנטי והעליונות – כולן בשיאן. עובדה – לגמר אליפות אוסטרליה הגיע פדרר בלי לשמוט מערכה ולא פיגר גם בגמר (אף שנגרר ל-5 מערכות). בווימבלדון פדרר זכה כמות שיא של שמונה פעמים, אבל דווקא הזכיה השמינית והאחרונה ב-2017 (שהגיעו אחרי חמש שנות בצורת של פדרר בווימבלדון) פדרר עשה מה שלא עשה בשבע זכיותיו הקודמות – לזכות בטורניר בלי לשמוט מערכה (ביורן בורג האחרון שעשה זאת ב-1976).
"אל תפרוש לעולם". כמה יבואו אחרי ה-20? (AFP)
ב-4 ביוני 2013 כתבתי בבלוג האישי שלי טור בשם "רוג'ר, תפרוש" – כתבה עצובה שביטאה את התחושה שלעולם לא נזכה לראות שוב את פדרר במיטבו, ושהימשכות הקריירה עם עוד ועוד מפלות מול יריביו רק תזיק למורשתו. זו הייתה השלמה עם הגורל. אבל. תחושת אובדן על הקריירה הנפלאה ביותר שראיתי בחיי.
אני עיתונאי פעיל 16 שנה, כתבתי מיליוני מילים, רבבות, אם לא מאות אלפי, כתבות טורים ופוסטים והרבה שעות שידור בטלוויזיה וברדיו. הטור הזה מיוני 2013 הוא הדבר שאני שאני מתחרט ומצטער עליו הרבה יותר מכל דבר שפרסמתי בקריירה. זה אחד הדברים שאני הכי מצטער שבכלל עשיתי. איך העזתי לפקפק? איך איבדתי תקווה? איך הספדתי מוקדם מדי?
מצד שני, דבר אחד טוב יצא מהטור הזה. זיכרון היסטורי שבאמת ממחיש עד כמה התחיה של פדרר היא נס עצום! קאמבק היסטורי. באותן השנים הרעות של פדרר, הוא סבל מנחיתות גוברת מול נדאל וג'וקוביץ', התקשה לסגל את משחקו לגילו המתבגר, רק בשלב מאוחר ונואש עבר לשחק עם ראש-מחבט גדול יותר, כמו שאר השחקנים. נדמה היה שהוא נשאר מאחור. ידעת שאם משחק מול אחד היריבים הגדולים יתארך ל-4-5 מערכות מתישות פדרר יישחק פיזית ומנטלית ויפסיד. כל גראנד סלאם היה מוות כואב משפיל וידוע מראש.
אחוזים היסטוריים. פדרר חוגג (AFP)
ואז הגיעה השנה שעברה, פדרר כמדורג 17 באליפות אוסטרליה היה אאוטסיידר מבוגר שאף אחד לא דמיין אותו מגיע רחוק, סיפק סיפור סינדרלה נפלא עם הניצחון על נדאל בחמש מערכות בגמר. אבל זו הייתה טעות. לא היה מדובר בסינדרלה (א-לה זכיה המאוחרת של איבנישביץ' בווימבלדון) אלא קאמבק עצום, שנחתם אתמול כשפדרר שחזר למעמדו הטבעי כפייבוריט, מדורג בכיר (2) והשחקן הטוב בעולם, הצליח להגן על התואר ולהגשים את הציפיות שחזרו לפתע פתאום אליו ולאוהדיו – ממש כמו בשבע השנים הטובות ההן.
אז כשהגדול מכולם רוג'ר פדרר עמד ובכה אתמול במלבורן עם הגביע, עברו לו בראש כל הרגעים הקשים, כל הקולות השליליים שאמרו לו שאין לו סיכוי, שזמנו עבר, שהמורשת שלו בסכנה אמיתית. תחושת הניצחון לא היתה מתוקה ומרגשת יותר. הדמעות זלגו מעצמן. כפי שראוי לסיפור הכי גדול ומרגש של עולם הספורט בשנתיים האחרונות. זה סיפור עם מסר נפלא של תקווה, לעולם לא לאבד אמונה, לדעת שאפילו שכבר היה טוב ונפלא, עדיין יכול להיות אפילו עוד יותר טוב ונפלא. זה סיפור של השראה והתרוממות רוח. זו התחיה של "אלוהים". אז כן, בהחלט אפשר לומר ש-2018 נפתחה בצורה הטובה ביותר. ושוב, סליחה ותודה רוג'ר שלא פרשת. אל תפרוש לעולם. כי אחרי עזיבתך אני לא מאמין שאוכל לצפות יותר בטניס.
מה דעתך על הכתבה?