הפרישה הפתאומית של אשלי בארטי הפתיעה רבים, אבל כנראה שקולגות וטניסאי עבר יכולים להזדהות איתה בקלות. האוסטרלית המדורגת 1 בעולם אמנם הייתה בשיאה המקצועי, אמנם היא רק בת 25 והייתה יכולה לזכות עוד תארי גרנד סלאם ואולי להפוך לטניסאית בקנה מידה היסטורי, אבל השגרה השוחקת של הענף פשוט הכריעה אותה.
"כבר אין לי את זה. אין לי את הדרייב הפיזי, אין לי את הרצון המנטלי, אין לי את מה שנדרש כדי לאתגר את עצמי ולהישאר בטופ. נגמרו לי הכוחות, ואין לי יותר מה לתת", הסבירה בארטי, שזכתה רק לפני פחות מחודשיים באליפות אוסטרליה, פתחה את השנה במאזן 0:11 והשלימה 111 שבועות במקום הראשון בדירוג העולמי, הרצף הרביעי הכי ארוך בכל הזמנים.
בארטי מתארת את השגרה שרבים מהטניסאים מתארים: תחושת בדידות בטיסות הרבות, מסעות ארוכים שכרוכים בריחוק מהבית, ועונה תובענית שנמשכת 11 חודשים ושוחקת הן מבחינה פיזית והן מבחינה מנטלית.
"אני יודעת שיש אנשים שלא יבינו את ההחלטה, וזה בסדר מבחינתי. מבחינתה של אשלי בארטי הטניסאית, זה באמת צעד דרסטי. אבל לאשלי בארטי הבנאדם, זה המהלך המתבקש", היא אומרת. "יש עוד כל כך הרבה חלומות שאני רוצה להגשים, והם לא בהכרח כוללים נסיעות ברחבי העולם, להיות רחוקה מהמשפחה שלי, מהבית שלי, מהמקום שגדלתי בו ותמיד רציתי להיות בו. לעולם לא אפסיק לאהוב את הענף, אבל אני רוצה להתחיל ליהנות מהחיים".
בארטי היא לא לא הטניסאית הראשונה שנוטשת את הענף התובעני בעיתוי שמשאיר טעם של עוד, כשנראה שהיא עדיין בשיאה. גם ז'סטין הנין פרשה בשנת 2008 כשדורגה ראשונה בעולם, וההיסטוריה של הענף מלאה במקרים דומים: ביורן בורג ערך את הופעתו האחרונה בטורניר גרנד סלאם בגיל 25, אחרי שמאס בדרישות ובציפיות הגבוהות; שטפי גרף פרשה בגיל 30, שבועות ספורים אחרי שזכתה בווימבלדון, והעידה ש"איבדה את המוטיבציה ואת התשוקה לענף"; אנדרה אגאסי לקח הפסקה מהענף בגיל צעיר (והגיע לשיאו רק אחרי הקאמבק); דוגמאות כמו של נאומי אוסקה וקורי גוף (שסיפרה כי שקלה לפרוש בשנה שעברה) שסובלות מקשיים מנטליים רבים זכורות מהתקופה האחרונה; והרשימה לא כוללת עשרות אם לא מאות שחקנים זוטרים יותר, שלא טיפסו במעלה הדירוג העולמי ו-ויתרו על הקריירה בשל המאמצים המיוחדים שכרוכים בה.
ב"ניו יורק טיימס" פורסמה בשנה שעברה כתבה שמגדירה את הטניס כ"ענף הספורט הכי שוחק בעולם", והמקרה של בארטי הוא המחשה נוספת לכך.
בארטי כבר פרשה מהענף פעם אחת בשנת 2014, לפני שהפכה לאחת הטניסאיות הבכירות בסבב. במבט לאחור, היא הודתה שסבלה מהבדידות והניכור שמאפיינים את הענף, והתקשתה להתמודד עם תווית "הדבר הגדול הבא" שהוצמדה לו כשזכתה בטורניר הנוער של ווימבלדון בגיל 15.
"הגעתי למצב קשה בשנה ההיא", סיפרה בארטי בעבר. "עברתי דברים לא קלים, והייתה נקודה מסוימת שידעתי שאני צריכה להגיד לעצמי, 'סטופ'. שם החלטתי שאני פורשת, או לפחות עוזבת זמנית כדי לנסות להתחיל משהו חדש".
בספרו האוטוביוגרפי, הסביר אנדרה אגאסי מדוע הטניס כל כך תובעני גם בהשוואה לענפי ספורט יחידנים אחרים. "בטניס, אתה עומד פנים אל פנים מול היריב, משחק נגדו במשך שעות, אבל לא יכול לגעת בו או לדבר איתו, או עם כל אחד אחר, כל המשחק. יש אנשים שמשווים רצי מרתון לטניסאים ואומרים שתחושת הבדידות דומה, אבל בעיניי של לא דומה. להם יש לפחות הזדמנות להתקרב ליריבים שלהם, להריח אותם. בטניס, אתה נמצא באי משל עצמך. אין עם מי לדבר, אין עם מי לחלוק את הלחצים והחששות כמו בספורט קבוצתי, הכל עליך, הכל באחריותך המלאה. מכל ענפי הספורט בעולם, אני חושב שטניס הוא הדבר הכי קרוב שיש לתא בידוד בכלא".
מה דעתך על הכתבה?