"אני לא משלים עם זה שאין לנו טניסאי צמרת"

בכל פעם שנבחרת הדייויס של ישראל עולה למפגש ביתי, היא מצליחה לגרות את בלוטות הנוסטלגיה של חובבי הספורט בארץ. 13 שנים חלפו כבר מאז הישג השיא שלה – ההגעה לחצי הגמר – ובסוף השבוע הקרוב היא תנסה להתקרב עד כדי צעד אחד מחזרה לבית העליון, כשתפגוש בהיכל קבוצת שלמה בתל אביב את צ'כיה.

כשמדברים על טניס בארץ ומתרפקים על הישגי העבר, אי אפשר שלא לחזור לעמוס מנסדורף. הישראלי מספר 1 בכל הזמנים, שהגיע בשיאו למקום ה-18 בעולם, הוביל את נבחרת הדייויס במשך שנים רבות; הוא היה חלק מעלייתה ההיסטורית לבית העליון, וגם רשם איתה בגיל 21 את הניצחון הראשון – בחוץ, על צ'כוסלובקיה, ב-1987.

"הכנעתי אז את מילוסלאב מצ'יר, שדורג שישי בעולם, וזה אחד הניצחונות שאני זוכר היטב בדייויס", נזכר מנסדורף בריאיון לוואלה! ספורט. אחר כך הוא גבר על קארל נובאצ'ק במשחק החמישי והמכריע, אבל הוא לא ישכח עוד שני מפגשים – מול שוויץ בימים שלפני רוג'ר פדרר (הרבה לפני, יש לציין): את זה שישראל ניצחה בחוץ והביא לה את העלייה הראשונה, ואת זה שניצחה בבית עם מותחן בכיכובם של מנסדורף וגלעד בלום וכמעט גלש לכניסת יום הכיפורים ב-1990.

"אבל האמת היא", צוחק מנסדורף, "שיותר משהיו לי ניצחונות גדולים בדייויס, היו לי הפסדים לא נעימים. תמיד התקשיתי להביא נקודות על מגרשי החימר, והפסדתי בהם לשחקנים שדורגו במקומות נמוכים. אנשים לא הבינו איך זה קורה לי, והלחץ היה גדול".

מנסדורף, שיחגוג בחודש הבא את יום הולדתו ה-57, פרש בדמעות ב-1994, אך לא התנתק מהענף. הוא מאמן כיום את שני הטניסאים הבכירים של ישראל, ישי עוליאל (שלא יעלה לשחק היום, וישמש מחליף במפגש עם הצ'כים) ודניאל צוקרמן.

– טניס זה אולי הענף הכי אינדיבידואלי שיש, ופתאום – בגביע דייויס – הופך לספורט קבוצתי.

"המשחק עדיין אינדיבידואלי. ההתנהלות מסביב קצת שונה, וזה כן עוזר שיש לך מאמן לצד המגרש. יש לך צוות תמיכה גדול, ולשחקנים שלנו זה קריטי, כי לא לכולם יש מעטפת כזאת בשגרה, כמו שיש למשל לנובאק דג'וקוביץ'. היו לזה עוד צדדים: כטניסאי אתה יכול לבחור את התחרויות והתנאים שבהם אתה משחק, אבל בגביע דייויס אתה מוצא את עצמך במקומות אחרים. שיחקנו בהודו, והקהל לא הפסיק להפריע לנו, מה שבימינו לא יכול לקרות. הם צעקו לנו תוך כדי הגשות, דיברו עם השחקנים במהלך משחק. היום הם היו נקנסים".

– היית מחכה לסופ"שים האלה?

"תמיד היו ממני ציפיות גבוהות מאוד בגלל הדירוג שלי ב-ATP, ולא היה קל להתמודד עם זה. במשחקי הבית היינו תמיד משחקים באיצטדיון קנדה ברמת השרון, והרגשנו שם ממש בבית. רק פעם אחת, כששיחקנו נגד צרפת, עברנו ליד אליהו. היום אין את זה. המפגש הקודם היה באשדוד, עכשיו משחקים באולם בתל אביב. הייתה לנו נבחרת מגובשת מאוד, ובקטע החברתי – השבוע הזה הרבה יותר קל משבועות שבהם אתה לבד בסבב. אבל הלחץ מסביב לא היה פשוט".

– גביע דייויס השתנה מאוד מאז שיחקת בו.

"הפורמט הרבה יותר מקל על השחקנים. בזמננו שיחקנו שלושה ימים, כל משחק בטוב מחמש מערכות, ולפעמים אתה מופיע בין לבין גם בזוגות. בהתחלה אפילו לא היו שוברי שוויון. זה היה קשה, מנטלית ובעיקר פיזית. אבל גביע דייויס הביא לכאן לאורך השנים טניסאים גדולים מהצמרת העולמית, כמו פרננדו גונסאלס מצ'ילה, מראט סאפין מרוסיה, יאניק נואה, אונרי לאקונט וגי פורז'ה מצרפת, והקהל אוהב את זה. אלה דברים שלא כל כך קרו מאז ביטלו את הטורניר ברמת השרון".

– התרגלנו ליהנות תמיד ממחבט אחד לפחות בצמרת העולמית. שלמה גליקשטיין, אתה, דודי סלע. היום אין לנו שחקן בטופ 300. החלום לחזור לבית העליון ריאלי בכלל בעיניך?

"גם כשהנבחרת ניצחה כאן את רוסיה ברבע הגמר ב-2009 זה נראה בלתי אפשרי. שחקן אחד יכול להיפצע או לסבול מיום לא טוב, או ששחקן שלנו יהיה טוב מאוד. הסיכויים לא לטובתנו, אבל זה טניס, דברים קורים. צ'כיה נבחרת חזקה ורצינית, שהגיעה לכאן כבר לפני שבוע. השחקנים שמגיעים לבית העליון מקבלים המון כסף, וזה חשוב להם".

– מבאס אותך שאין לנו שחקן בצמרת העולמית?

"המילה מבאס פחות מתאימה, כי אני לא משלים עם המצב הקיים. אני מצפה ליותר, וזה לא מקובל עליי. אני לא נמצא איפה שאני רוצה להיות עם השחקנים שלי. המשוכה של הצ'לנג'רים קשה, ולא קל לעבור אותה, ובינתיים לא הצלחנו בזה".