זכיתי. זכיתי לראות את מסי כובש שער אליפות ממרחק של כמה מטרים ספורים. זכיתי לראות את סטף קרי קולע 33 נקודות בדרך לניצחון דרמטי בגמר המערב של ה-NBA. זכיתי לראות את אנדי מארי רוקד בסנטר קורט בדרך לזכייה בווימבלדון. מבחינת האוהד ביציע, להיות שם ברגע שהאגדה מתהווה והופכת לחלק מההיסטוריה, זו תחושת אופוריה נדירה. זה לא נופל מתחושת הניצחון של הספורטאים על המגרש. לפעמים זה אפילו יותר. לא כל כדורסלן הוא לברון, לא כל כדורגלן הוא רונאלדו. כשאנחנו רואים אותם, אנחנו יודעים שאנחנו רואים משהו נדיר. יהלום. כמה אלפי ישראלים יוכלו לספר השבוע שהם ראו אגדה כזאת בזמן אמת – נובאק דג'וקוביץ' הוא אגדה שהייתה באמת.
עם 21 זכיות בטורנירי גרנד סלאם, שני זמנית רק לנדאל (22), קשה להאמין שיש מישהו שיטען שנולה אינו מועמד ראוי לתואר הטניסאי הגדול בהיסטוריה. לכל הפחות, מדובר בטניסאי הגדול ביותר שהגיע לטורניר רשמי בישראל. החוויה של לראות אותו משחק בתל אביב ועולה בקלילות לרבע גמר טורניר ה-ATP250 המקומי הייתה מדהימה.
והוא אכן שיחק. במובן הכי טהור ותמים של המילה. לרגעים הוא נראה כמו חתול שמשחק עם ג'וק רגע לפני שהוא מבתר אותו לחתיכות. פאבלו אנדוחאר, הספרדי שמדורג 115 בעולם, נראה מולו כמו ניצב בסרט. אחרי 29 דקות הסרבי כבר סיים מערכה ראשונה עם 0:6 קליל. המערכה השנייה כבר הייתה שקולה יותר, וספורטיבית יותר, אבל לרגע לא היה ספק שהחתול המחייך יקטול את הטרף שלו ברגע שהוא יבחר. הקהל נהנה מכל רגע, ולו רק מהזכות לראות רב-אמן כזה בגודל טבעי.
הלוואי שיכולתי להמשיך להלל את הרגע הזה. יכולתי לספר על כמה דג'וקוביץ' החמיא לקהל הישראלי, ולמדינה בכלל. הוא דיבר על האנרגיות ברחוב ועל הקולות המלהיבים של משחק המטקות בחוף בתל אביב. אלא שבעוד הכריזמה האישית של ג'וקוביץ' יכולה להאיר את כל גוש דן, והטניס על המשטח בגני התערוכה היה ברמה הכי גבוהה שאפשר – כל מה שמסביב היה פשוט תת-רמה.
נראה שהמארגנים (כאן יש להדגיש – לא מדובר באיגוד הטניס) החליטו לשבור שיאי חלטורה, כשהחליטו להפיק את אחד מהאירועים הספורטיביים הכי חשובים שהיו פה, בצורה הכי מביכה שאפשר. זה התחיל כבר בתחילת השבוע, עם ההחלטה הבלתי נתפסת של לערוך את משחקי הטורניר ללא קהל במהלך ימי החג. זה היה אחד מרגעי הכפייה הדתית הכי מטופשים שהיו במדינה בה כפייה דתית היא עניין שבשגרה. דמיינו לכם שברחבי הערים בישראל יסעו אוטובוסים במהלך השבת, הנהגים יעצרו בכל התחנות ויעברו את כל המסלול – אך הנוסעים לא יורשו לעלות. זה מה שקרה כאן.
המשחקים נמשכו כרגיל, אנשים עבדו סביב ובתוך האולם – אך קהל לא הורשה לצפות במתרחש. למה? כי ככה החליט הגביר שנתן חסות לאירוע. כפייה דתית בצד, זו פשוט החלטה מטומטמת שגורמת לישראל להיראות כמו ארץ פרימיטיבית. האמת, איך אפשר לטעון ברצינות שהיא לא?
אלא שהאמת היא שאחרי החוויה המפוקפקת בגני התערוכה אתמול, קשה שלא להתגעגע לימים בהם המשחקים היו סגורים לקהל. החשד שמשהו לא כשורה התחיל כבר בדרך לאולם, כשמעל לאלף בני אדם צבאו על דלתות הכניסה לביתן האקספו וביקשו להיכנס. מהצד השני עמדו סדרנים שפשוט התעלמו מהם. זה נראה כמו פרק גרוע במיוחד של "אזור הדמדומים" עד שבמקרה ראיתי את נועם אוקון, לשעבר המחבט מספר 1 של ישראל, מסביר לאדם מבולבל שעד שלא ייגמר המשחק של עידן לשם (שבשלב הזה עוד לא התחיל), הקהל לא יורשה להיכנס.
זה נשמע לכם קצת מבלבל? אז הנה ההסבר. אתמול שוחקו 9 משחקי טניס בשני מגרשים שונים – והמארגנים החליטו למכור שני סוגים של כרטיסים. כרטיס אחד ל-12 בצהריים, שכולל שבעה משחקים וכרטיס אחר ל-16:30, שכולל רק שני משחקים, אחד מהם הוא המשחק של דג'וקוביץ', שאמור היה להתחיל בסביבות השעה שש וחצי, אך מכיוון שהמשחקים המוקדמים נמשכו יותר זמן מהצפוי, הקוסם הסרבי עלה למגרש רק בשעה שמונה – והיה צריך להוציא את כל האנשים עם הכרטיסים למשחקי הצהריים מהאולם, כדי להחליף אותם באנשים עם הכרטיסים למשחק המאוחר.
עדיין מבולבלים? זה בסדר, כי לא רק שהקהל היה מבולבל, גם הסדרנים היו מבולבלים, ולמעשה כל מי שניהל את האירוע. קשה להאמין שמדובר בטורניר אמיתי, כזה שמנפק נקודות דירוג אמיתיות לשחקנים אמיתיים. אנשים הסתובבו סביב עצמם במין מבוך ענקי בלי לדעת לאן הם אמורים ללכת, כאשר ברגע שנכנסת לתוך האולם לא הייתה דרך לצאת החוצה חזרה אל המזנון אלא רק דרך יציאת החירום אל מחוץ לקומפלקס – ומשם הביתה. במו עיניי ראיתי מישהו שמבקש ללכת להתפנות ונתקע מחוץ לאולם בלי אפשרות לחזור.
למען ההגינות נציין שזה ממש לא הטורניר הראשון שמשתמש בשיטה הזאת, בה מוכרים כרטיסים למשחקי הצהריים ולמשחקי הערב בנפרד וממקסמים את ההכנסות ממכירה כפולה של כרטיסים. זה לגיטימי לגמרי. מה שפחות לגיטימי הוא השיטה של למכור כרטיסים בנפרד למשחק אחד (ועוד משחק זוגות שכמעט אף אחד לא נשאר לראות עד הסוף) רק בגלל שמופיע בו כוכב גדול. אבל גם זה מילא, הבעיה היא שבשום מקום בעולם לא תראו מעל לאלף איש שנדחסים לתוך לובי צפוף כדי להיכנס למשך שעות. טורנירים כאלה ברחבי העולם הם הפנינג ענק של דוכני מזון, מרצ'נדייז והרבה בירה ואווירה טובה – אצלנו איכשהו הכל התחלף בעצבים, דוחק וחוסר סדר מבאס. כאילו שהמארגנים הופתעו מכך שקהל הגיע למגרש. אולי הם חשבו שהחג עדיין נמשך?
בתוך היציעים עצמם אנשים המשיכו לחפש את המקום שלהם דקות ארוכות גם בתוך המשחקונים עצמם, דבר שהפריע לשחקנים – אך קשה לבוא בטענות לקהל, שפשוט לא הצליח למצוא את המקום שלו בתוך האולם הצפוף והמבורדק. כשלבסוף מצאו את המקום שלהם, הצופים ששילמו מאות שקלים על כרטיסים זכו לגלות כמה הראות של המגרש גרועה מהיציעים המאולתרים, כאשר זוויות רבות מהמשטח הפכו לבלתי נראות ממושבים רבים שהוגדרו כמושבי פרימיום. חצי מהצופים גם לא זכו לראות את השלטים שמציגים את מהירות ההגשה.
אנחנו מין מדינה כזאת. ביום אחד עושים פה את האירוויזיון הכי מושקע ומוצלח שאירופה ראתה אי פעם, וביום אחר עושים בדיוק באותו מקום את אחד מאירועי הספורט הכי ביזיוניים שנערכו במדינה. החברה המסחרית שלקחה בעלות על האירוע ודחפה את השם שלה ושל המוצר שלה לכל מקום במגרש אמנם הרוויחה פרסום רב – אבל כרגע היא מזוהה בעיקר עם פרטאץ'.
אין הרבה ענפי ספורט בהם נהוג לבקש סליחה מהשחקן השני אחרי נקודה ממוזלת. בטניס זה קורה. שחקן חובט בכדור, שפוגע בחלק העליון של הרשת ואז נופל לצד הנכון – והמנצח לא חוגג, אלא מרים את היד ומבקש סליחה מהשחקן השני. זה חלק מהקוד הג'נטלמני של הספורט האצילי הזה. טוב יעשו המארגנים אם יזכרו את היופי של הענף שלהם, ורגע לפני יום כיפור יבקשו סליחה מהאנשים שהגיעו לחגוג את אחד מרגעי השיא של הטניס בישראל – וזכו לארגון שכולו חרפה.
