מושעה רבנו: דארן היליארד הפר את השקט המטעה בהיכל

1. אתם בכלל רוצים לנצח?

בישיבת העבודה הראשונה של הצוות המקצועי החדש במכבי תל אביב, אי אז בתחילת הקיץ, הוצבה על סדר היום מטרה לעונה הקרובה. לא החזרת האליפות, ולא זכייה בגביע; לא הגעה לפיינל פור, ואפילו לא השתחלות לפלייאוף של היורוליג. עוד לפני כן, הניח דיוויד בלאט נקודה על המפה: אם יהיה שחקן שלא נפגע איתו בול (וכשאתה מחתים שמונה או תשעה זרים חדשים, הסיכויים ל-100 אחוזי הצלחה לא בדיוק נוטים לטובתך), הסביר, עלינו להימנע מהמצב הישן שבו דובר בתקשורת ובקרב האוהדים ובתוך המועדון על המחנה הזה שאחראי להחתמתו, או על המנהל ההוא שכפה אותו, או על המאמן שהתעקש עליו.

די לפילוג, די לשיסוי – בלאט בוודאי היה אומר, לו רק היה עומד על במה בנאום בחירות, והיה נענה במחיאות כפיים סוערות.

קשה להעריך האם מכבי תעמוד במטרותיה המקצועיות לעונה הזו; האם תחזיר את האליפות, או לפחות תזכה בגביע? אולי תגיע לפיינל פור, או שרק תשתחל לפלייאוף של היורוליג? דבר אחד כבר מתבהר ומתברר – ביעד הנאיבי משהו שהציג בלאט היא כבר כשלה. כשרק שליש מהדרך האירופית מאחוריה, ברור שהמחנאות בתוך המועדון לא נעלמה. נראה שהיא רק הלכה, התגברה והתבלגנה.

ההדלפות והפושים בנוגע למעמדו של המאמן, הדיונים היומיים או הליליים על מצבו התעסוקתי (הניאונים במשרד עורכי הדין של שמעון מזרחי, מצבם?), שאלת האשם בסוגיית דארן היליארד והזעם הווירטואלי ברשתות החברתיות – כל אלו יצרו סביב הקבוצה אווירת נכאים נטולת פרופורציה ובעיקר חסרת שכל. לאן הצהובים מצפים שהיא תוביל אותם?

זה עובד בערך כך: אם עודד קטש מנצח את ולנסיה, הוא מאמן טוב; אבל אם יפסיד במילאנו ובבולוניה, ייתכן שיפוטר; וגם אם ינצח אחת מהן, אבל ייכנע לאחר מכן לאלבה ברלין, מן הראוי שיפרוש ולא יאמן עוד לעולם. אחרי תשעה מאמנים בשמונה שנים, שלפחות שמונה מהם היו כישלון – אפשר כבר לומר בזהירות שפשוט ככה זה. ככה זה עובד ביד אליהו.

כשמביטים מהצד על המשוואה הזאת, ומגניבים פזילה לעבר המנהל המקצועי, וראש מערך הסקאוטינג, והבעלים, והבן של הבעלים, קשה שלא לתהות: מה הם באמת רוצים שיקרה? האם הם מעוניינים בניצחון על הפרקט שיחדיר שקט ויציבות למערכת? או שאולי הם רק מחכים לתירוץ שיפנה אותם לרפלקס המותנה הרגיל שלהם? ואולי הם תוהים בינם לבין עצמם – אם שוב הבאנו מאמן לא טוב או לא מתאים, וברור שעלינו להחליפו – למה אנחנו צריכים לגרום לעצמנו נזק ולחכות להפסד הבא?

דבר אחד הם בוודאי לא מעלים על דעתם; שאותם אלו שמינו את המאמן הזה, ואת ההוא שלפניו, ואת השבעה שלפניהם, וכל כך לא הצליחו במשימה הזאת, אינם כשירים למנות את המאמן האידיאלי. כלומר, אם יש מנהלים שמצליחים פעם אחר פעם (אחר פעם) לטעות בבחירת המאמן, הם כנראה לא מנהלים כל כך טוב.

2. ההזדמנות שמאחורי ההשבתה

אבל אתמול מכבי תל אביב ניצחה את ולנסיה, כך שהכל לכאורה בסדר. לכאורה, לכאורה. באופן לא בלתי מנותק מההתרחשויות האחרונות, האווירה הממגנטת של יד אליהו התפיידה, והייתה רחוקה מלהזכיר את הטירוף ששרר בהיכל רק לא מזמן, בניצחונות על מונאקו ועל אולימפיאקוס. משהו התעייף בקהל, והוא מספק תמונת מראה למה שמשדר המועדון.

השבתתו של אלכס פויתרס משבשת את התוכניות של קטש, שממילא היו משובשות בתקופה האחרונה. הסנטר האמריקאי (בגלל הפציעה ביד או בלי קשר אליה) לא מצא את עצמו במקומות שבהם מאמנו הציב אותו, וניפק תרומה מזערית ביחס לציפיות המוקדמות ממנו; הסיטואציה הזאת הובילה להרכבים שונים ומשונים, מוצלחים ומוצלחים הרבה פחות; ובעיקר לתחושה של חוסר איזון בכל הקשור לקו הקדמי. בפודקאסט "מכביבול" הציגו השבוע נתון שממחיש זאת טוב מכל: הצהובים של העונה מדורגים במקום ה-507 מבין 512 קבוצות ב-23 שנות יורוליג ביעילות ריבאונד ההגנה.

ולכן, השבתתו של פויתרס טומנת בחיקה גם סוג של הזדמנות. כדי לפתור את בעיות הסגל, תזדקק מכבי תל אביב לשניים או שלושה חילופים, שאין לה את הלוקסוס לבצע. אבל גם שינוי אחד יכול לשפר את המצב. ועוד לפני ענייני הפרסונליזציה, מעניין היה לראות כיצד יגיב המאמן לסיטואציה החדשה עם השחקנים שכבר ברשותו.

רומן סורקין, שהשתלט על עמדת הפאוור פורוורד עד לשבוע שעבר, חזר למשבצת הסנטר – שאותה חלק לאורך רוב שלבי המשחק עם ג'וש ניבו. השניים כמעט ולא נראו יחד על המגרש, ואת שחקן המטרה בעמדה מספר 4 קטש עוד לא מצא: הוא התחיל עם ג'רל מרטין חסר הביטחון, שביצע פעולות נכונות והגיע לזריקות נוחות, אבל החטיא אותן בזו אחר זו; מי שעלה מהספסל והפתיע לטובה – לפחות לערב אחד, מול אחד הקווים הקדמיים החלשים ביורוליג – היה ג'ייק כהן; גם בונזי קולסון קיבל כמה דקות כגבוה שני. מסקנות לקראת המחזור הכפול בשבוע הבא? אין, אולי מלבד זו שכדאי למכבי להאיץ את החיפושים אחר שחקן חדש.

3. אוסטין פאוור

"אני עצוב ומתגעגע לחברים שלי", היה הכיתוב שניבט מחולצתו של היליארד בהגיעו למשחק – ונראה שהאיש התאהב במסרים העמומים שהוא מנסה להעביר. אבל אם יש אחד שהצליח להדליק אתמול את הרבבה, הרי שזה הוא. חלק מהאוהדים עודדו אותו באופן מופגן כדי להעביר אולי מסר לקטש, ואחרים זיהו שחקן מוכח ומוכר במצוקה – אז הם נחלצו לעזרתו, והאיש ניפק תצוגת שיא בעונה שבה הוא כל כך רחוק מהשיא.

בשלושת משחקיו הקודמים ביד אליהו חיבר היליארד עשר נקודות בלבד, ואתמול היו לו 11. שלושה סלי שדה היו לו עד אמש בבית (מ-11 זריקות), והפעם הוסיף ארבעה (מחמישה ניסיונות).

האופטימיסטים יראו בכך סימן לבאות, ולא בטוח שהם צודקים, אבל לאור פציעתו של ווייד בולדווין, מכבי תל אביב תיאלץ לטרוף מחדש את הקלפים גם במצבת הגארדים. אז כן, לורנזו בראון ימשיך לשחק 30 דקות (בשלושה רבעים) לפחות; ולא, ג'יילן אדאמס לא יסופסל וייובש שוב כמו אתמול (מלכתחילה לא ברור למה, אחרי התצוגה ההתקפית המצוינת שלו במינכן); וכן, מעכשיו גם היליארד חייב להיות חלק מהמשוואה הזאת.

ויש עוד אחד, שבלי קשר לפצועים, לנעדרים ולמושבתים מוכיח בכל פעם מחדש את נחיצותו על הפרקט: אוסטין הולינס הוא מסוג השחקנים שלא נשארים לאורך זמן ביד אליהו. הוא לעולם לא יהיה כוכב במכבי, וכנראה גם לא יזכה בה למעמד שהיה לו בכוכב האדום בלגרד ובזניט סנט פטרסבורג, אבל בכל פעם שהוא מקבל הזדמנות ולא נשכח על ידי קטש על הספסל (כלומר, חוץ מאשר בתשע השניות האחרונות בבלגרד), קורים לקבוצה דברים טובים. גם בהתקפה – ובעיקר בהגנה, שמקבלת דרכו בוסט של האסל, חשק ומחויבות.

כדי לצלוח את רצף שלושת משחקי החוץ בשבועיים הקרובים, קטש יצטרך לפתור באופן מיידי את הבעיה האקוטית ביותר שלו העונה: יותר מדי שחקנים (כלומר, כל מי שאינו בראון, בולדווין, סורקין וג'ון דיברתולומיאו) לא מוציאים מעצמם את המקסימום תחת המאמן. האתגר החשוב ביותר שלו יהיה לוודא שסימני הנפט שהתגלו מצד היליארד והולינס – וגם אדאמס בשבוע שעבר – לא יתבררו כאפיזודה חד פעמית.