1. אלוהים ישמור, אבל מי ייקח ריבאונד?
ערב הפיינל פור ב-2004 ביד אליהו, כשההיסטריה סביב מכבי תל אביב איימה לנפץ שיאים נושנים, הטרידה את אוהדיה שאלה אחת מהותית: איך הקבוצה הזו, שהייתה כל כך מפוצצת בכישרון התקפי, תצליח לעצור את יריבותיה בצד הפחות נוצץ של המגרש? אתם יודעים, הצד הזה שבו לא מרחפים לדאנקים או יורים שלשות הרואיות; הצד שבו מכופפים ברכיים ושולפים מרפקים. הרי הקלישאה החבוטה גרסה כי התקפה מביאה ניצחונות והגנה מביאה תארים, ובמדור הסאטירי של "מעריב" עקץ ליאור שליין את פיני גרשון – "תוכנית ההגנה של מכבי: אלוהים ישמור", כתב אז.
באימונים, הרחק מאור הזרקורים, ניסו גרשון ודייויד בלאט להחדיר לפחות כמה עקרונות הגנתיים בסיסיים בסגל הכה מוכשר ומפואר; אחד האהובים עליהם היה "השנייה ה-25". הלוא מה הטעם ב-24 שניות של מאמץ שמוביל להחטאה, אם בשנייה הבאה – הלוא היא "השנייה ה-25" – תשתלט היריבה על ריבאונד ההתקפה ותשיג לעצמה הזדמנות נוספת לקלוע.
אתמול (חמישי) בפרפראזה לא מכוונת לקבוצה הגדולה ההיא, מכבי תל אביב הגשימה את שתי הסיסמאות משנת 2004 ההיסטורית: במשך 24 שניות, כמעט בכל פוזשן של באיירן מינכן, תוכנית ההגנה באמת נראתה כמו "אלוהים ישמור"; ובשנייה ה-25? היא הייתה הגרועה ביותר של הצהובים בכל פעם מחדש.
19 ריבאונדים קטפו הגרמנים מהחטאות של עצמם, והיו רחוקים רק אחד משיא המועדון ביורוליג. אנדראה טרינקיירי נראה כמי שמשייט לניצחון, והנתון הזה זעק: נכון לסיום הרבע השלישי, 35 כדורים ניתזו מכיוונה של באיירן; 18 נחתו בידיים תל אביביות, ו-17 בידיים בוואריות. כמעט 50/50. 17 הכדורים החוזרים הללו הולידו 22 נקודות לזכות האורחים, ונתנו לבאיירן את מרווח הביטחון הדרוש כדי לשמור על היתרון.
אלא ששם זה נעצר. ברבע הרביעי הורידה מינכן רק עוד שני אופנסיב ריבאונדס, שתורגמו לאפס נקודות. זה לא שחסרו לה הזדמנויות; בעשר הדקות האחרונות היא פגעה ב-4 מ-8 לשתיים, ב-2 מ-7 לשלוש ורק ב-1 מ-4 מהעונשין, אבל מכבי כבר למדה להשתלט על השנייה ה-25 ורצה ל-15:29 בדרך למהפך ולניצחון.
2. קבלו את רוקי העונה
את השינוי המהפכני הזה, שבמסגרתו מכבי תל אביב השתלטה על כדורים שהתעופפו מעל ומתחת לסל שלה, היא חוללה דווקא עם ההרכב כמעט הכי נמוך שהיא יכולה להעמיד – שכלל את בונזי קולסון בעמדת הפאוור פורוורד, לצד רומן סורקין ושלושה גארדים (לורנזו בראון, ג'ון דיברתולומיאו ודארן היליארד).
עוד לפני שקולסון עלה להופעת הבכורה שלו ביורוליג, צפה השאלה האם הוא יותר סמול פורוורד שייהנה מיתרון פיזי על יריביו, או פאוור פורוורד שיוכל להוציא אותם החוצה וגם לחדור עליהם כשצריך. החור (שלא לומר – הבור) שנפער מראש בעמדה מספר 3 לא הותיר הרבה מקום לניסיונות; אבל בערב שבו ג'רל מרטין היה מצוין – אבל רק ברבע הראשון של הרבע הראשון – וסולימאן בריימו היה אובד עצות, למאמן עודד קטש לא הייתה ברירה אלא להציב את מספר 50 שלו מול האין-גבוהים של באיירן הקצרה והפצועה. וזה עבד בצורה אופטימלית. מאוחר מאוד, כמעט מאוחר מדי, אבל עבד.
קולסון נשכח קצת מאחור לאור תצוגות הגארדים שלידו (ואליהם נגיע ממש עוד מעט), אבל אפשר כבר להגיד בזהירות שהאיש הופך למפלצת יורוליג. בשמונת המשחקים האחרונים הוא עומד על 70 אחוזים לשתיים, כמעט מכפיל את ממוצע הנקודות שלו (מ-8.7 ל-15.8), יותר ממכפיל את מספר הריבאונדים (מ-4 ל-8.2) ומציג מדד מפלצתי של 21.8 (לעומת 9.7 ב-17 המשחקים הראשונים).
היורוליג מיהרה להציג בשבוע שעבר את המועמדים לתואר הכוכב העולה של העונה, ואף אחד מהם לא מגיע אפילו ל-6 נקודות בערב. הרשימה הורכבה בהתאם למגבלת הגיל, אבל לאור התצוגות של קולסון (וגם של שחקנים אחרים במעמדו, דוגמת דז'נאן מוסא מריאל מדריד, דאריוס תומפסון ומרקוס הווארד מבאסקוניה), אולי הפרס האמיתי שצריך להיות מוענק הוא רוקי העונה.
3. אליפות היורוליג ב-3 על 3
מי שבוודאי לא ייבחרו לרוקיז העונה הם חברי הצמד Air B&B. בשבוע האחרון התפתח שיח סביב השאלה אם השניים הללו מסוגלים לשחק יחד ולשתף פעולה, משל היו אלן אנדרסון וצ'אק אידסון; שתי ההופעות החלשות של ווייד בולדווין בגביע המדינה, בדיוק כשבראון חזר, הולידו והציפו את התהייה הזו.
שלושה חודשים תמימים חלפו מאז הצליחו השניים הללו לשחק יחד, אבל באמת, מלא מלא כמו שאוהבים לומר כאן לאחרונה; בתחילה בולדווין נפצע, ואז הוא חזר, ועד שנכנס לקצב – בראון נפצע, וכשהאחרון שב, הוא מיהר להיפצע שוב, ודידה על הרגל גם בשניות הסיום אתמול.
בראון את בולדווין אולי אינם הציוות הקלאסי שעליו יכתבו בספר יסודות הכדורסל, אבל יש בהם קסם; בראון הוא רכז אחראי שניחן בגאונות אבל לוקה בקליעה חשודה, ובולדווין הוא סקורר בעל יכולת אישית פנומנלית, שלא עושה את השחקנים שלצידו טובים יותר. כלומר, יש שחקן אחד שהוא כן מצליח להפוך לטוב יותר – וזהו בראון, שנהנה מתשומת הלב שמקדישה ההגנה היריבה לשותפו.
אז נכון שבראון קלע את רוב נקודותיו – 16 מתוך 27 – דווקא כשבולדווין סופסל; ונכון שמבין 42 הנקודות ו-14 האסיסטים שחיברו, רק שני סלים הגיעו ממסירות שהעבירו זה לזה; ונכון שאת המהפך רשמה מכבי כשדיברתולומיאו והיליארד שיחקו לצד הרכז, ולא שותפו הטבעי – אבל לפעמים המספרים לא משקפים את התמונה המלאה.
את הבוקס אנד וואן שווירטוס בולוניה הציבה על בראון, היא לא הייתה מעזה לעשות אם בולדווין היה לצידו; וכל עוד שתי הדמויות הללו מפזזות על הפרקט, הקו האחורי של הצהובים הוא מפלצת דו-ראשית שקשה מאוד לעצור. קטש הציב לעצמו כלל אצבע, שלפיו לפחות אחד מהשניים הללו יהיה על המגרש בכל רגע נתון (כל עוד שניהם בריאים). אחרי תקופה כל כך ארוכה לחוד, בראון ובולדווין למדו וחוו כמה החיים יכולים להיות פשוטים יותר כשהם יחד.
בסופו של דבר, הצלחת השידוך לא תימדד על פי מספר המסירות שיעבירו בראון ובולדווין בינם לבין עצמם, אלא על פי התפוקה שיצליחו לייצר מדי שבוע. אתמול הם הגיעו לשיא וחצו את רף 40 הנקודות, אבל בניצחונות הביתיים על אולימפיאקוס, פנאתינייקוס ומונאקו הם עמדו על 38, 36 ו-34, והאמת פשוטה וברורה: מעטים צמדי הגארדים שיכולים לייצר כל כך הרבה יחד, גם אם כל אחד מהם מייצר לעצמו ולא לזה שלידו.
וכשמחברים את השניים האלה לבונזי קולסון, מקבלים טריו קטלני: אתמול הם הגיעו לשיאם וחיברו 57 נקודות, 20 ריבאונדים, 14 אסיסטים ושלושה איבודים בלבד, בדרך למדד 80. אם היורוליג תפתח מתישהו ליגת 3 על 3, הנה לכם מועמדת לזכייה.
