כשמנכ"ל היורוליג מרשל גליקמן נחת בשבוע שעבר בישראל, ועשה את דרכו למשחק בין מכבי תל אביב לפנרבחצ'ה, הוא נזכר בביקוריו הראשונים בארץ כיהודי צעיר ונלהב מפורטלנד. "הגעתי לכאן בפעם הראשונה ב-1977, כשהייתי בן 18. אבא שלי הארי היה ממייסדי פורטלנד טריילבלייזרס, ואחרי שזכינו באליפות ה-NBA, נשיא המועדון לארי ויינברג נתן לנו במתנה טיול משפחתי לישראל. אני זוכר בעיקר את אווירת האופוריה ששררה כאן, כי הגענו זמן קצר לאחר ביקורו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת.
"תמיד היה לי קשר מיוחד לישראל", מעיד גליקמן בריאיון לוואלה! ספורט. "משפחתו של אבי באה מפולין, ורובה נספתה בשואה. משפחתה של אמי מאודסה באוקראינה, ורובה נמלטה בזמן לארה"ב. אבא היה מעורב גם במכביה, והייתי באיצטדיון רמת גן בזמן אסון הגשר ב-1997. הוא צעד עם המשלחת האמריקאית, ובמשך שעות לא ידענו מה עלה בגורלו. לא היו אז כמעט טלפונים סלולריים".
גליקמן, בן 64, החליף בתחילת העונה את ג'ורדי ברתומיאו – והוא מנהל את המפעל הבכיר בכדורסל האירופי בצוותא עם כוכב העבר דיאן בודירוגה, שמוגדר כנשיא. במשך שנים ארוכות שימש יועץ לליגה, וכעת הוא ניצב בקדמת הבמה. "בשבוע הראשון שלי בתפקיד, כשעוד חיפשתי את המשרד החדש, הגעתי לפגישה עם השחקנים. היו שם אנשים מכל העולם, כל אחד והשפה שלו, נציג מכל קבוצה, והיה מדהים לראות את כמה הכדורסל האירופי הוא מולטי תרבותי. הראשון שנתקלתי בו היה לוק סיקמה מאלבה ברלין. אמרתי לו 'אתה בטח הבן של ג'ק. אני שונא את אבא שלך! הוא תמיד תפר את פורטלנד'".
– איך איש כדורסל אמריקאי, שכיהן בתפקידים בכירים בהנהלת ה-NBA ובטריילבלייזרס, מוצא עניין ביורוליג?
"זאת בדיוק אחת המשימות שלקחתי על עצמי. קשה לעקוב היום אחרי היורוליג בארה"ב. היא לא משודרת ב-ESPN ולא מספיק מעניינת שם. אבל אנחנו עובדים כדי לשנות את זה, ורואים בזה יעד חשוב. אנחנו צריכים שלאחוז קטן מהשוק האמריקאי יהיה אכפת מהיורוליג, ונגיע לתוצאות, למרות שזה לא פשוט".
– ההצלחה של כוכבים כמו יאניס אנטטוקומפו, לוקה דונצ'יץ' וניקולה יוקיץ' לא שינתה את היחס של האמריקאים לאירופה?
"כן, יש יותר הערכה לאירופה בזכות יאניס, דונצ'יץ' ויוקיץ'. אבל האם אנשים רוצים לצפות בליגה שבה חלקם צמחו, או לצפות בשחקנים לפני שהם הופכים לכוכבים? עוד לא. המנטליות הייתה יותר מדי 'אנחנו' ו'הם'. אנחנו חושבים שהמאמנים שלנו טובים יותר, וה-NBA חושבת שהשחקנים שלה טובים יותר. אולי יש כאן קנאה, בגלל שהכוכבים שלנו עוברים אליה. אבל שמע, ה-NBA זה ביזנס של עשרה מיליארד דולר. אם העוזר שלי היה בא אליי ומספר שהציעו לו להיות שם סגן נשיא הליגה, הייתי מחבק אותו ומפרגן לו".
גליקמן התרשם מהאווירה בהיכל מנורה מבטחים ביום רביעי. "זה היה חתיכת משחק", הוא אומר. "ברבע הראשון נדמה היה שהוא ייצא משליטה ויהפוך להיות משעמם. ישבתי בשורה השנייה, ונדהמתי מרמת האינטנסיביות והקשיחות בהגנה. יש ליורוליג סלוגן, Every game matters, כל משחק קובע, ובעיניי הוא מבריק. הוא משקף את המציאות בצורה מדויקת".
– אילו שינויים אתה רוצה להכניס במבנה הליגה?
"אנחנו צריכים להגדיל את הליגה. אין לי מספר קסם, אבל 18 זה לא מספיק. יש לנו יותר קבוצות שרוצות להיכנס מאשר מקומות להכניס אותן אליהם. אני אוהב את השיטה שבה משחקים שני סיבובים, בבית ובחוץ, ואני אוהב את הפיינל פור. אולי צריך להכניס סדרות פלייאין בדרך לפלייאוף".
– בשבילנו, חובבי הכדורסל האירופי, חזרתן של בלגרד ובולוניה היא רומנטיקה. אבל אתם חושבים על שווקים אחרים, על לונדון ופריז.
"אני בהחלט חושב שלונדון ופריז יהיו בעתיד ביורוליג בעתיד. עשינו מחקר לפני חמש שנים עם חברת 'דלויט' וראינו שאפשר להגדיל את השוק בגרמניה, צרפת ואנגליה".
– ומה בנוגע לדיווחים על כניסתה של קבוצה מדובאי ליורוליג?
"בעונה הבאה לא תהיה קבוצה מדובאי ביורוליג. יש לנו שיחות רבות איתם, כבר במשך שנתיים, והנושא מעניין אותנו. אם נצליח לגרום לזה לקרות, זה יקרה רק אחרי מחשבה ותכנון. זה מצב שונה ומיוחד. תחשוב למשל על הלוגיסטיקה: אם לתל אביב לוקח ארבע שעות להגיע, אז לשם צריך לטוס במשך שבע שעות… זה לא פשוט. יש שם שוק שהולך וגדל, יש כסף ויש אולם ענק, אבל אין היסטוריה ומסורת, אין ליגה ואין עדיין קבוצה. נרצה לראות את הכדורסל מתחיל להתפתח שם מעט".
– אולי יהיה נכון יותר לתת לקבוצה כזאת "להתבשל" קודם ביורוקאפ, כמו במקרים של פריז באסקטבול ולונדון ליונס?
"ביורוקאפ יש מועדונים ממש קטנים עם תקציב נמוך, ויהיה קשה לבקש מהם לטוס לדובאי. יהיה ממש נחמד להכניס את דובאי למשפחת היורוליג, ותהיה בזה גם אמירה פוליטית. אני נהנה לראות את היוונים והטורקים יחד על המגרש, ולראות את הישראלים משחקים נגד הערבים מדובאי, זה יהיה נהדר".
– אתה רואה את הקבוצות הרוסיות חוזרות לפעילות בעתיד הנראה לעין?
"לא לפני שהמלחמה תיגמר. אנחנו נעקוב אחרי ההחלטות של הוועד האולימפי הבינלאומי ושאר הגופים הגדולים, ונפעל בהתאם".
אחרי הכל, נדמה שהבעיה הבוערת ביותר נוגעת לעימות המתמשך עם פיב"א, שמוביל להימנעותם של שחקני יורוליג מהופעות בנבחרות הלאומיות; נבחרת ישראל, לדוגמה, שילמה על כך מחיר כשפאבלו לאסו דחה את ההצעה לאמן אותה משום שהבין שלא יוכל לשלם בין השניים. לגליקמן אין עדיין בשורות ממשיות בנושא, אבל מפזר ניצנים של אופטימיות.
"אני לא מותח ביקורת על מה שהיה לפניי, וברתומיאו הוא חבר שלי, אבל בודירוגה ואני מנסים להביא גישה חדשה ורעננה. נפגשנו עם אנשי פיב"א, וכל העניין מסובך. אולי לא נספיק למצוא את הפתרון כבר לעונה הבאה, אבל השיחות מתקיימות באווירה מצוינת.
"לכאורה, אין לנו אינטרס עסקי שהשחקנים יעזבו את הקבוצות לטובת הנבחרות, אבל הם רוצים לייצג את המדינות שלהם וזה חשוב בעיניהם וגם בעיניי. אפילו בארה"ב מבינים את זה היום, בניגוד לעבר. נקודת הפתיחה שלנו היא שאנחנו רוצים שהם ישחקו בנבחרות. עכשיו השאלה היא איך מסדרים את לוחות הזמנים, זה האתגר המרכזי והוא לא פשוט. יש משחקים במפעלים האירופיים ובליגות מקומיות, ויש את גביעי המדינות. אגב, אני מבין שב-NBA עומדים לקחת את רעיון הגביע ולעשות משהו דומה. גם את עניין היורוקאפ וליגת האלופות צריך לפתור. מה התשובה לכל הסוגיה? אני לא יודע. אני יודע רק שיש נכונות".
– ולצד בעיות הלו"ז, אתם רוצים להרחיב עוד יותר את הליגה.
"בפגישות עם ראשי המועדונים יושב טוני פארקר מווילרבאן. לא עבר כל כך הרבה זמן מאז שהוא פרש, והוא נותן לכולם פרספקטיבה אחרת. כשאנשים מתלוננים על מחזורים כפולים, הוא לא מבין מה הם רוצים וטוען שאין מספיק כאלה. הוא שואל למה לא לשחק בק טוב בק, ערב אחרי ערב, כמו ב-NBA".
מה דעתך על הכתבה?