מצאו מבוגר אחד שיאמין בהם: הנסיקה של כוכבי מכבי תל אביב

1. וזנקובלאקיימת.קום

בשנים שבהן מכבי תל אביב שלטה בכדורסל הישראלי בלי למצמץ או להתאמץ, וזכתה באליפויות עוד לפני שעלתה למגרש, הוקם אתר מחתרתי בשם "מכבי לא קיימת". שבוע אחר שבוע, הוצגה בו טבלת ליגת העל – בשינוי קל מהטבלה הרשמית; שם אחד חסר בו, אין צורך לנחש איזה. הוא המחיש מי הקבוצה שהייתה מוליכה, מצליחה ואולי גם מוכתרת לאלופה, בעולם שבו הצהובים לא היו משחקים בליגה.

אם לווייד בולדווין היה זמן פנוי (או אוהדים פרטיים משועממים מדי), הוא היה בוודאי שמח להקים את אתר Vezenkov lo kayemet. בעולם שבו אין סשה וזנקוב, הכוכב בהתהוות של מכבי תל אביב יכול היה בהחלט לטעון לכתר ה-MVP של היורוליג.

אז נכון, מבט מהיר על מובילי מדד היעילות במפעל מעלה תהייה; גם אם נעלים את הבולגרי הכל יכול של אולימפיאקוס, יש עוד שמונה שחקנים שמספריהם העונתיים מרשימים מאלה של בולדווין. אתם יודעים, כל מיני אלמוניים כאלה כמו מתיאס לסור, וויל קלייברן, ואסה מיציץ' וג'ונתן מוטלי. ועדיין. יש משהו ממגנט בשחקן הזה ובמה שהוא עושה, שהיה הופך אותו למועמד טבעי ואוטומטי לפרס הגדול.

17.3 נקודות יש לבולדווין העונה ביורוליג. הוא סגן מלך הסלים, ורק אחד, וזנקוב, מדורג מעליו. אז נכון שלא מדובר במספר סופי, וכמו שזה נראה כרגע – למכבי תל אביב נותרו עוד לפחות שבעה משחקים – אבל שווה להתעכב על מה שקורה כאן. ב-22 שנותיה במפעל, מאז הקמתו בגירסה הנוכחית, היו רק שני שחקנים במועדון שקלעו יותר ממנו; אנתוני פארקר בעונת הזכייה ב-2005 (18 נקודות למשחק) וניקולה וויצ'יץ' ב-2003 (17.6), כשמספר 5 הנוכחי למד בבית ספר יסודי.

ביום שבו נפרדו הצהובים מסקוטי ווילבקין, ספק אם מישהו יכול היה לשער שמישהו ישווה את מספריו האישיים במהירות כזאת, ואף יעקוף אותם. בכדרור מהיר, צעד הצידה ועלייה מהמקום. אתם יודעים, כמו שבולדווין אוהב.

אלא שיש הבדל מהותי בין 17.3 הנקודות העונתיות של בולדווין (21.4 ב-12 המשחקים האחרונים) לבין ה-15.4 שקלע ווילבקין אשתקד. הן באות ללא תלות אובססיבית של הקבוצה בשחקן אחד, וכשהוא לא נדרש ולא צריך לקחת את המשחק כולו עליו.

2. בעל הבית השתקע

כשמרחיבים מעט את המבט על טבלת המצטיינים, התמונה מתבהרת. בולדווין שני בנקודות? המקום השישי, עם 16.6, שייך לשותפו בקו האחורי של מכבי תל אביב. בולדווין עשירי במדד? לורנזו בראון נמצא ממש מעט מאחוריו, במקום ה-13. בולדווין מדורג 11 בכל הליגה באסיסטים (4.6)? נחמד, אבל הוא אפילו לא ראשון בקבוצתו שלו. בראון נמצא מעליו, עם 5.6 בממוצע, במקום הרביעי. ואם כבר נוברים בארכיון ומסתכלים לאחור, עולה וצף נתון מדהים לא פחות: ממוצע האסיסטים של בראון הוא הגבוה ביותר לשחקן במועדון ב-22 שנות יורוליג.

בולדווין עוד לא האריך חוזה (ננצל את הבמה כדי לשאול בשם אחרים: למה?), אבל בראון כבר נעל את עצמו בקבוצה. כשחתם, המסע לעבר הפלייאוף היה רחוק מלהיות מובן מאליו; האינטרס וההיגיון של הצהובים היו ברורים וגלויים, והיו רבים שתהו מדוע השחקן עצמו מיהר לסגור ולא המתין להצעות מעשירות היבשת.

וכאן מסתתר סוד הקסם של הצמד Air B&B. לא, אנחנו לא משווים בין מכבי תל אביב הנוכחית לאנאדולו אפס המפוארת של השנים האחרונות, אבל ממש כפי שהטורקים בנו שושלת סביב איסוף שחקנים טובים שנקלעו לסיטואציות לא טובות, כך הצליחו הצהובים – במודע או שלא במודע – לכנס כאלו שחיפשו בית, ובעיקר חיפשו להפוך לבעלי בית.

"כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו", גרס הרב שלמה קרליבך ז"ל. בולדווין היה זקוק למאמן שיסמוך עליו, ייתן לו את החופש ליצור (וגם לעשות שטויות לפעמים) ולא ינסה לאלף אותו; הוא היה זקוק גם לשותף אחראי וסולידי שישלים אותו, יעצים את יתרונותיו ויחביא את חסרונותיו. וכשהוא קיבל בקיץ את שיחת הטלפון המפתיעה מהאיש שהביא אותו מלכתחילה לאירופה, דיוויד בלאט, הוא הבין כנראה שאת הדברים האלה בדיוק הוא מצא.

ובראון? למה הוא ויתר מראש על הריאל מדרידיות שביקשו להיכנס לחייו? גם הוא הבין בשלב די מוקדם של העונה שיתקשה למצוא סיטואציה כמו זו שיש לו כרגע בתל אביב; בעיקר בקבוצות העשירות והעמוקות באירופה. לצד סגולותיו הייחודיות, האיש עם הסרט על הראש צריך את הביטחון להיות זה שקובע, מחליט ומסגנן. כשמצפים ממנו להיות עוד שחקן, הוא הופך – ובכן – לסתם עוד שחקן. לכן הוא הצליח אצל ולימיר פראסוביץ' הפנטזיסטית והאתלטית באוניקס קאזאן ומצליח אצל עודד קטש, ולכן הרשים הרבה פחות אצל ז'ליקו אוברדוביץ' לפני שנתיים בפנרבחצ'ה.

3. וזה כשבראון רחוק משיאו

הקטע הוא שמכבי יצאה לרצף הניצחונות הזה כשבראון לא בשיאו. בחודש האחרון הוא פוגע ב-30% לשלוש, וה-5 מ-7 לשתיים אמש (חמישי) כיסו על 20% מהטווח הזה בארבעת המשחקים הקודמים. המדד שלו בתקופה הנוכחית, 9.6, דווקא מזכיר את הימים בפנר – ובכל זאת, הקבוצה שלו לא מפסיקה ליהנות.

המחצית הראשונה אתמול בווילרבאן הייתה אחת הפחות טובות של הצהובים בתקופה האחרונה. חלק מהעניין, כנראה; הדקות הארוכות האלה שבהן יריבותיה רצות עליה קרו בכל אחד מארבעת הניצחונות – ברבע הראשון מול פנרבחצ'ה, בין השני לשלישי נגד באסקוניה ובתחילת הרביעי אצל אפס. זה לא בהכרח קשור לקבוצה עצמה, כי דברים דומים קורים לקבוצות רבות אחרות. זה פשוט הכדורסל בימינו.

אבל כשהעסק זורם והביטחון גואה, הרגרסיות מתקבלות לפתע בהבנה, והאמונה העצמית מוציאה את השדים מהראש. בראון? בולדווין? ג'ון דיברתולומיאו, ג'וש ניבו וג'ייק כהן נמצאים בכושר שיא; ג'רל מרטין הולך ומשתפר, ומפגין ירידה במפלס הטעויות; ובכל רחבי היורוליג אין אפילו שחקן אחד שהקפיץ את מדד היעילות שלו בסיבוב השני יותר מבונזי קולסון (מ-9.7 ל-19, ותודה לדור לבנת על הנתון).

וילרבאן, שקלעה 22 נקודות ברבע הראשון, הוסיפה רק 24 לאורך כל המחצית השנייה. היא עמדה על 50% מהשדה לפני ההפסקה ועל 24% אחריה. הובילה 15:17 במאבק הריבאונדים בחצי א' והפסידה 20:14 בחצי ב'. ומכבי תל אביב, בערב של 28% לשלוש, הלכה יותר ויותר פנימה – ופגעה ב-11 מ-14 לשתיים וב-8 מ-8 מהעונשין ברבע השלישי וברבע הרביעי.

4. ישראל 3, צרפת 0

מכבי תל אביב טיילה בליון, הפועל ירושלים ניצחה בשטרסבורג, הפועל חולון גברה על דיז'ון. 0:3 לקבוצות ישראליות על צרפתיות ב-24 שעות. ושמישהו ינסה להתווכח.