1. אותו הדבר, רק הפוך
יום שלישי, פלייאוף יורוליג. האווירה לוהטת, אין כיסא אחד ריק ביציע. על המגרש – מכבי תל אביב ומונאקו. המארחת נקלעת (לא מכוח המקריות, אלא מכורח היריבה) לערב קליעה מזעזע ונתקעת על ארבע שלשות (*) שנעות בין 15 ל-18 אחוזים; היא משאירה 8-7 נקודות על קו העונשין; מפסידה כמעט בכל כדורי ה-50/50, ונותנת לאורחים להשתלט על יותר מדי ריבאונדים בהתקפה; הכוכבים הגארדים שלה לא ממש מופיעים, כשמנגד היא רואה דקות עצומות מהסטאר היריב וגם מהסנטר המוגבל יחסית שלצידו.
זה קרה בשבוע שעבר, וגם אתמול. רק המיקום השתנה והיוצרות התהפכו. את מה שהצהובים עשו לשחורים במשחק הראשון, עשו השחורים לצהובים במשחק השלישי.
(*) בסופו של דבר, מכבי תל אביב סיימה עם 6 מ-25 לשלוש, אבל הקליעות ההזויות של ווייד בולדווין וג'ון דיברתולומיאו בחצי הדקה האחרונה משקרות. הן לא באמת היו יכולות להניב נס שייכנס להיסטוריה, וקצת הצליחו לייפות את השורה התחתונה. מונאקו ירדה מהפרקט בפלוס חמש, אבל למעשה ניצחה ביותר. וכך עודד קטש צריך להתייחס למה שקרה, כשיבוא לנתח את ההפסד בתפר הדק שבין המשחקים.
2. מונאקו ברחה ל-42 הפרש בפתיחות המשחקים
ביד אליהו (השכונה, לא רק ההיכל) לא נתקלו במראות כאלה. תהלוכות מחוץ לאולם, אבוקות מול האוטובוס, מופעי קונפטי, דגלי ענק ודציבלים שחורגים מהמותר בחוק. המשחק התחיל ב-21:05? ב-18:00 כבר היו מאות אוהדים בסביבת רחוב יגאל אלון.
וכאן הייתה הבעיה. ב-21:05 התחיל המשחק, ודווקא אז האנרגיות החלו אט אט לרדת. סשה אוברדוביץ', ששיחק במשך מחצית משנות הקריירה שלו בכוכב האדום בלגרד ויודע דבר או שניים על אווירה וטירוף, ניטרל את המוקש. מונאקו באה מפוקסת וידעה בדיוק מה היא רוצה לעשות. וגם עשתה את זה (לא מובן מאליו, אגב).
היא מנעה ממכבי תל אביב לפתח את משחק הריצה שלה, פינתה את ג'ורדן לויד לסיטואציות שמהן הוא קולע באחוזים גבוהים, קיבלה את מייק ג'יימס בשיא תפארתו במחצית הראשונה, וחשוב מכל – הצליחה להלחיץ את היריבה. זה בלט כשרומן סורקין קיבל כדור חלומי שבו רק היה צריך להחליט אם להניח בטבעת או להטביע, ומרוב בלבול פשוט החטיא; ואפילו כשדיברתולומיאו ניסה להעביר כדור רוחב לבונזי קולסון, ושלח אותו לשיעור פילאטיס מזורז כדי להציל איבוד מיותר נוסף.
מכבי תל אביב לא הובילה אפילו לשנייה אחת לאורך הערב כולו. היא פיגרה 17:8 בתוך חמש דקות, ממש כפי שקרה לה במפגשיה הקודמים עם מונאקו (למעט המשחק הראשון בסדרה): בחמישי שעבר מצאה עצמה בבור של 11:0 בשלוש דקות, בעונה הסדירה פתחה עם 21:7 בשש דקות בחוץ, ו-20:12 בשמונה דקות בבית. בסיכום הכולל – 69:27 ב-22 דקות. הצהובים תמיד התאוששו וחזרו, אבל הקצב כבר נקבע והמסלול כבר הותווה.
3. ובסוף פוית'רס הוא הפתרון הכי קרוב לאידיאלי?
חלק מהקסם של סדרות פלייאוף הוא מנעד הרגשות הקיצוני שהן מעוררות. בבוקר שאחרי ניצחון במשחק, אתה תמיד תרגיש שהפיינל פור כבר בידיך. ובלילה נטול שינה שבא אחרי הפסד, אתה בטוח שאין מחר ומתקשה להאמין שהשמש תזרח. התחושות הללו מתעתעות; כפי שהסדרה לא הוכרעה לפני שבוע, אחרי גניבת הביתיות במונאקו, כך היא לא גמורה גם עכשיו. שינויים טקטיים קטנים ולא מפליגים יכולים לעשות את ההבדל.
תפקידו של מאמן, בהפשטה הכי בסיסית שאפשר להציג זאת, הוא למצוא את ההרכב שיביא לו ניצחון. כמעט לעולם זה לא יקרה בצורה הכי חלקה ומתוכננת שיש, ובחלק גדול מהמקרים – דווקא ההרכב שלא בנית עליו, הוא זה שיביא את השינוי. וכשזה קורה, האיש שעל הקווים נכנס לדילמה לא פשוטה: כיצד לזהות בזמן את הרגע שבו הליינאפ המשני ימצה את עצמו, ויתעורר הצורך לחזור ליסודות ולשחקנים המרכזיים שיצטרכו לצלוח באמת את התעלה.
מכבי תל אביב חייבת העונה הרבה לג'ייק כהן. באופן שלא כל כל קל להסביר ולהמחיש, העברתו לחמישייה הפותחת הכניסה איזון בריא לרוטציה וסידרה לא מעט דברים. אלא שמונאקו היא כנראה היריבה שהכי פחות מתאימה לשחקן מסוגו, והעליבות של עמדת הפאוור פורוורד בצהוב זועקת למרחקים. די ברור שהגימיק (סליחה מראש אם הביטוי נשמע מעט מזלזל, לא זו הכוונה) מיצה את עצמו, ועכשיו קטש יצטרך להכריע: האם ללכת נגד מה שהביא אותו לפלייאוף, או לבצע את השינוי הטקטי וללכת על משהו מעט שונה במשחק הרביעי.
ואם המאמן יחליט לשנות, מאיזה כובע ישלוף את השפן? עם ג'רל מרטין, שמחטיא את עצמו לדעת (גם כשהוא לא זורק מהפינה, אלא מעמדות נוחות וטבעיות בהרבה) ושאת משחקיו הטובים נתן דווקא כשעלה מהספסל? עם קולסון בעמדה מספר 4 לצד שלושה גארדים, אל מול היתרון הפיזי העצום של הצרפתים? או בכלל עם אלכס פוית'רס, במהלך שיחזיר את הצהובים לקומבינציה שלא עבדה בתחילת העונה? מבין כל החלופות, אגב, ייתכן שההרכב המושמץ של צמד הסנטרים הוא הרע במיעוטו.
4. המדור לאיתור קרובים בעקבות לורנזו בראון
במשחק הזה, יותר מתמיד, הסטטיסטיקה שיקרה. בולדווין סיים עם 16 נקודות, שמונה ריבאונדים ושישה אסיסטים, והמדד שלו (24) היה הגבוה במגרש, אבל זה היה אחד ממשחקיו החלשים בחודשים האחרונים. נראה שגם אוברדוביץ' מבין שהוא, בדרך כזו או אחרת, יגיע בסופו של דבר למספרים שלו – ולכן הוא הולך אול-אין על שותפו, לורנזו בראון.
אלפא דיאלו וג'ון בראון לא מאפשרים ללורנזו לראות אור יום. הוא מתקשה ליצור ולייצר, תהליך קבלת ההחלטות שלו נפגע ונפגם, והמספרים שלו נמצאים בצניחה מתמדת: ממוצע הנקודות שלו ירד בחמשת המפגשים עם מונאקו ב-4.1 לעומת המשחקים מול שאר היריבות; האחוזים לשלוש ולשתיים נמוכים בשליש; הוא מגיע לקו העונשין הרבה פחות, מאבד הרבה יותר – והתרומה הכללית שלו יורדת בכמעט מחצית (מ-17.5 ל-9.8 במדד המשוקלל).
האם בראון מסוגל לנפק תצוגה בראונית אמיתית מול האתגר הפיזי הזה? התשובה לשאלה הזו תענה גם על התהייה אם יש מחר למכבי תל אביב.
