בהיסטוריה של כל מועדון מפואר יש את השחקנים הללו שלעולם לא יימחו מהספרים ומהזיכרונות; אלה שהיו שם כדי לסלול את הדרך לאחרים והביאו את הזכייה הראשונה והמרגשת ביותר. ואם יש שחקן אחד שמסמל יותר מכולם את עלייתה לגדולה של אולימפיאקוס, הרי שזהו דיוויד ריברס.
ב-1997, כשתור הזהב של הרכזים האירופאים היה בשיאו עם שמות כמו סשה ג'ורג'ביץ', עודד קטש, פטאר נאומוסקי ואנטואן ריגודו, הגיע האמריקאי מניו ג'רזי, שגובהו 1.80 מ' בלבד, וסחף את האדומים לגביע. לאורך העונה כולה הוא קיבל 37.9 דקות למשחק, ובפיינל פור ברומא ירה 28 ו-26 נקודות בניצחונות על אולימפיה לובליאנה וברצלונה.
ריברס, היום בן 58, מתגורר ליד בולוניה שבאיטליה. הוא מנהל אקדמיית כדורסל לילדים, ובתור מי שמשמש שגריר של היורוליג, הוא מתארח גם בליטא. האוהדים היוונים שמבחינים בו שרים לו, מצטלמים איתו – ולפעמים גם שולחים לסלפי את הילדים שאפילו לא נולדו כשהוא שיחק.
"בכל פעם שאני פוגש את אוהדי אולימפיאקוס, הם עושים לי פלאשבק לימים ההם", מספר ריברס בריאיון לוואלה! ספורט. "רבים מספרים לי שהם היו ילדים בזמן שזכינו בגביע אירופה, ואומרים שהשפעתי עליהם ושהם ניסו לחקות אותי".
– אז מיותר לשאול מי תנצח לדעתך בגמר בין אולימפיאקוס לריאל מדריד.
"הדרך שבה אולימפיאקוס הגיבה לפיגור מול מונאקו הייתה מעוררת השראה. לא הופתעתי, כי החוסן המנטלי שעליו אני מדבר היה קיים אצלה לאורך כל העונה, והוא בדיוק מה שחסר לה בפיינל פור הקודם. לכן, אני מאמין שהיא תתרגם את הביטחון הזה לניצחון נוסף הערב".
– אבל הדרך לגביע עוצרת אצל אדי טבארס.
"צריך לנהל אסטרטגיה שלמה מולו, אבל אני חושב שהכוכבים יכולים לקזז זה את זה משני הצדדים. הקבוצה שתנצח היא זו שתקבל תרומה מהשחקנים הנוספים".
– העובדה שהוא כאן ולא ב-NBA אינה מפתיעה אותך?
"ברור שהוא יכול לשחק ב-NBA, אבל אני שמח מאוד שהוא נשאר באירופה. הפערים הצטמצמו בין הכדורסל שם לזה שכאן. לראות אחד כזה ממשיך, זה נהדר לענף עצמו. ה-NBA תסתדר גם בלעדיו, ואנחנו צריכים שחקנים בקליבר הזה למען עתיד הכדורסל האירופי.
"כיום, כל שחקן שמוכיח את עצמו ברמות הגבוהות באירופה יכול להצליח שם. אני מאמין שגם סשה וזנקוב יעשה את זה. השחקנים האירופאים סופגים ובונים יסודות ומשמעת שלא תמיד מקבלים בארה"ב. אתה רואה מה ניקולה יוקיץ' עושה שם, ומבין את זה. תמיד אמרתי לטוני פארקר, למאנו ג'ינובילי ולמהמט אוקור: בסוף, הדבר החשוב נמצא בראש. אתם צריכים להאמין בעצמכם שתצליחו שם, ואתם תצליחו".
ריברס החל את הקריירה המקצוענית שלו בלוס אנג'לס לייקרס, וזכה איתה באליפות המערב ב-1989. ה-MVP העונתי היה מג'יק ג'ונסון, אבל הקבוצה הפסידה בגמר הפלייאוף לדטרויט. אחרי עונה נוספת שבה היה שחקן שולי בלוס אנג'לס קליפרס, הוא עבר לאירופה והפך לאגדה. את אולימפיאקוס – מלבד התואר ההיסטורי ברומא – הצעיד לשתי אליפויות יוון; עם אולימפיק אנטיב וטופאש בורסה זכה בשלוש אליפויות מקומיות; ואת פורטיטודו בולוניה סחב לזכייה בגביע האיטלקי ולהופעה בפיינל פור האירופי, לא לפני ששרדה סדרה צמודה ומותחת מול מכבי תל אביב ב-1998.
"אני יודע שמכבי הייתה טובה העונה וכמעט הגיעה לכאן. אולי חסרה לה רק חתיכה אחת בפאזל כדי לעבור את מונאקו. ההיסטוריה של ישראל, בכל הקשור לדתות ולתרבויות השונות שיצאו ממנה, ליוותה אותי כבר כילד. אבל לשחק שם כדורסל זו הייתה חוויה בפני עצמה. לא ציפיתי שהאוהדים יהיו כל כך לוהטים. בכל פעם שהגעתי, פשוט נהניתי. הם לא עודדו אותי כנראה, אבל קיבלתי מהם המון אנרגיה".
– בעונת הזכייה עם אולימפיאקוס היו לך 2.1 דקות על הספסל בממוצע לערב.
"בכל מקום שאליו הגעתי, טיפלתי היטב בגוף שלי והייתי מרוכז וממוקד מאוד. בקבוצות שלי ידעו שאעמוד בזה. בכלל לא הייתה שאלה של עייפות, ומעולם לא ביקשתי מהמאמנים שלי להתחלף. רציתי להיות מעורב בכל מהלך ומהלך, בהגנה או בהתקפה".
– היית מסתדר עם השינויים שהמשחק עבר עד היום?
"בשנות ה-90 הכדורסל יותר אסטרטגי, והיום הוא הרבה יותר זורם. הוא מבוסס על הרבה מסירות הנד-אוף, מהלכי פיק אנד רול, בכלל לא חושבים על פוזשנים. השחקנים יותר אתלטיים, והסנטרים מסתובבים בחוץ ולא נשארים נעולים בצבע. כבר לא מעיפים כדורים פנימה לפנאיוטיס פאסולאס, דראגן טרלאץ' או כריסטיאן ולפ".
– ואיך היית חודר לסל, כשבצבע ממתין טבארס?
"אתה יודע, אני בכלל לא הייתי מוטרד מהשחקן ששומר עליי, אלא יותר במעגל השני ובמעגל השלישי של ההגנה שממתינה לי בהמשך. נראה לי שהייתי מסתדר גם עם סגנון המשחק שיש היום".
– אם הייתה לך מכונת זמן, את מי משחקני אולימפיאקוס הנוכחית היית לוקח איתך לקבוצה של אז?
"שאלה קשה, כי אני בעיקר אוהב לראות את הביחד שלהם. אבל כנראה הייתי בוחר בקוסטאס פפאניקולאו. הוא מנהיג עצום".
מה דעתך על הכתבה?