טורקים עליהם: ניצחון חשוב ולא יפה במסע של מכבי תל אביב

1. "שימון, החטאתי את כל הזריקות בשבילך"

מכבי תל אביב מארחת את פנרבחצ'ה. משחק צמוד. מאני טיים. על הקו, מי אם לא, האקס המיתולוגי. מדובר בשחקן של 84.5% מהעונשין לאורך הקריירה, והוא מחטיא זריקה קריטית. יורשו – שבעיני רבים (כולל עבדכם) טוב ממנו וכבר עקף אותו – סוגר עניין מהצד השני עם שתי קליעות מוצלחות.

זה קרה בפעם הראשונה לפני שמונה חודשים, בחזרתו הראשונה של סקוטי ווילבקין ליד אליהו. כשעל השעון 11 שניות, ועל לוח התוצאות 73:76 לצהובים נטולי הפסים, הוא החטיא. ווייד בולדווין סחט עבירה בצד השני, דייק, וזה נגמר 74:78.

אתמול (חמישי), בשכפול מדהים, הכל קרה מחדש; הפעם נותרו 21 שניות, ומכבי הוליכה 72:74. ווילבקין שוב החטיא אחת, בולדווין שוב קלע פעמיים, וזה הסתיים ב-73:78.

"שימון, החטאתי את כל הזריקות האלה בשבילך", לחש הכוכב בחיוך ממזרי באוזניו של שמעון מזרחי בעונה שעברה, לאחר שהתרגש מקבלת הפנים המלכותית ופגע ב-1 מ-8 לשלוש. אמש, מול היציעים הריקים והמיותמים בפיוניר, הוא כבר היה משוחרר, חד ורגוע הרבה יותר; ירה חמש שלשות, והיה רחוק נקודה אחת מהשוואת שיא הקליעה העונתי שלו (19). איפה השאיר את הנקודה הזאת, כבר הבנתם.

2. לפני ההפסקה – 97:74. אחריה – 55:78

להלן תקציר אירועי המחזור הכפול: במחצית הראשונה ספגה מכבי תל אביב 51 ו-46 נקודות מאולימפיאקוס ומפנרבחצ'ה, והובסה 97:74; במחצית השנייה, אותה מכבי ספגה מאותן יריבות 28 ו-27 נקודות, והביסה 55:78.

או.קיי, יש דרך להסביר את זה. או לפחות לנסות. בשנות ה-90, כשעודד קטש היה שחקן, הכדורסל היה שונה באופנים רבים. אחד מהם הוא ניהול הרוטציות. הנה דוגמה קיצונית: פטאר נאומוסקי סיים את עונת 1997/98 ביורוליג של פיב"א עם 39.9 דקות בממוצע, ולאורך 17 הופעותיו קיבל 16 דקות מנוחה ממאמנו באפס פילזן, איידין אורס. 16 דקות במצטבר! 12 מהן בגארבג' טיים של 30 הפרש מול פורטו. הכותש עצמו עמד באותה עונה על 37.5 דקות בממוצע מווינקו ילובאץ, ובוודאי כעס על ספסול היתר.

כיום, התופעה הזאת לא קיימת. בצדק רב, יש לומר. העומס צמח לממדים מפלצתיים (וירטוס בולוניה זכתה בגביע אירופה ב-1998 עם 22 משחקים, בעוד ריאל מדריד הגיעה אשתקד לפודיום אחרי 41 הופעות), וגם האינטנסיביות והמהירות על המגרש עצמו הפכו הרבה יותר תובעניות. וכך, לשם השוואה, לורנזו בראון מדורג ראשון בדקות במכבי, עם 30 למשחק; ב-1998 זה היה מספיק לו בקושי למקום החמישי באותו מועדון.

העומק והאיכות של כל קבוצה בימינו נמדדים בשלב שבו החמישייה הפותחת מפנה את מקומה לטובת ה-Second unit. מאמנים רבים מעדיפים להשאיר בתחילה כוכבים על הספסל, כדי שיהיו על המגרש בדקות הללו של שלהי הרבע הראשון ותחילת הרבע השני, אבל נראה שלמכבי – לפחות בשלב זה – אין את הלוקסוס. וכך, כשרכבת החילופים יצאה לדרך ביום שלישי, והעלה בזה אחר זה את תמיר בלאט, רפי מנקו, רומן סורקין וחסיאל ריברו, ברחה אולימפיאקוס ל-19:27. וכשאותה רכבת החלה לנסוע אתמול, ולמגרש נכנסו בלאט, סורקין וריברו (שוב), רצה פנרבחצ'ה ליתרון 14:24.

הרצון לאפשר לכל השחקנים לטעום את הפרקט ולהרגיש חלק, יוצא לפעמים משליטה ומייצר הרכבים בלתי הגיוניים שגובים מחיר. אבל במחציות השניות, זונחים מאמנים רבים (וקטש ביניהם) את השאיפה והכמיהה לתת לכולם לשחק. בשלב הזה הם כבר מזהים מי הופיע, ומשתדלים ללכת איתו, וגם הליינאפים הופכים יותר סולידיים והגיוניים.

3. שש חמישיות פותחות בשמונה משחקים

האם זה מסביר את המטוטלת הקיצונית של הצהובים? עדיין לא לגמרי. האוהד הממוצע, והפרשן שמתחת לממוצע, ישאלו את עצמם מדוע קבוצה שעוצרת את יריבותיה על 27.5 נקודות ב-20 הדקות האחרונות אינה יכולה לשמור כך גם ב-20 הדקות הראשונות. ייתכן שזה קשור גם בצד השני של המטבע – היריבות; מעבר לעובדה שקצב הקליעה המהיר די זר העונה לאולימפיאקוס ולפנרבחצ'ה (כמו גם אולימפיה מילאנו מלפני שבועיים, שקלעה 52 נקודות לפני ההפסקה ו-38 אחריה), הן נתקלו בבעיה אובייקטיבית של פציעות וסגלים חסרים.

אז נכון, התל אביביים מבצעים התאמות ולומדים טוב יותר את הקבוצה שמנגד, אבל גם לה יש את הצרות שלה. היוונים איבדו אוויר והתקשו לצבור נקודות ללא הכרה כשהם חסרים את ניקולה מילוטינוב, שאקיל מקיסיק ונייג'ל וויליאמס-גוס; ומה שעבד בצורה כל כך מושלמת לפנרבחצ'ה עם טאריק ביברוביץ' בפתיחה, פחות עבד כשנייג'ל הייז-דייויס התעייף והתגעגע לדיישון פייר, ניק קלאתיס, מרקו גודוריץ' וסרטאק שאנלי.

ניכר שקטש עדיין לא מוצא את ההרכבים הנכונים שעליהם הוא סומך בעיניים עצומות. תעיד על כך העובדה שבשמונת מחזורי היורוליג הוא שינה שש פעמים את החמישייה הפותחת; מעבר לפציעות, המחלות והפוסטים של משפחת בולדווין (שבכל משחק מחדש הולידו שחקן אחר שתפס את משבצת הסקנד גארד), גם עמדת הפאוור פורוורד חווה טלטלה משבוע לשבוע. פעם פותחים את ג'ייק כהן כדי לייצר איזון וחוכמה בהתקפה, פעם מנסים את ג'יימס ווב כדי להביא אתלטיות והגנה, וממשחק למשחק זה משתנה.

4. סן אנטוניו וקליבלנד בשחקן אחד

שמונה משחקים לתוך העונה, ואפשר כבר לקבל מושג לגבי התרומה שיכול כל אחד מהזרים החדשים לנפק.

* ריברו אולי אינו השחקן הכי מלוטש ויציב, ובוודאי שהוא לא מגדולי השומרים שנראו במחוזותינו, אבל מצדיק את המשכורת בזכות ההתמצאות שלו באזור הצבע, האנרגיות שהוא מביא איתו, פעולות איסוף האשפה ובאופן שבו הוא יודע למצוא שחקנים בתנועה. נאמר זאת כך: אם היה עכשיו יד אליהו, הוא היה כבר אהוב היציעים.

* ווב מוגבל מבחינה התקפית, וזקוק למצבים פנויים ולשנייה כדי להתייצב על רגליו ולייצר זריקה טובה (ברוח הימים – תדקלמו "2, 3, ש-גר". זה בערך הזמן שנדרש לו). אלא שהוא מפלס את דרכו במעלה הרוטציה בעזרת ההגנה שכל כך חסרה כשהאלטרנטיבות בעמדה שלו הן כהן וסורקין.

* ויש גם את קליבלנד. טוב, על קליבלנד צריך לדבר בנפרד.

אם מכבי תל אביב הייתה מפסידה לפנרבחצ'ה, לא מן הנמנע שהטקסט הזה לא היה נפתח בתיאורים מפליגים על ווילבקין ועזרתו לעם היהודי, אלא בקליבלנד והאופן שבו נשכח על הספסל ברגעים החשובים.

בדקות האחרונות מול באיירן מינכן, בשבוע שעבר, הוא הוכנס באיחור לאחר שקרסן אדואדס כבר התחיל להצמיח כנפיים, ומאותו רגע חדלו הגארדים הבווארים מלתפקד. אתמול היה קליבלנד לשחקן ה-20 והאחרון מקרב שתי הקבוצות שקיבל הזדמנות להיכנס; קטש נזכר בו רק 20 שניות לפני הירידה להפסקה, למרות שההגנה לא ממש תיפקדה (וספגה 31 מ-46 הנקודות מעמדות הכנף של הייז-דייויס, ביברוביץ' וטיילר דורסי) ולמרות שבולדווין ובונזי קולסון עמדו על 0 מ-10 מהשדה.

ברבע השלישי קליבלנד כבר פתח בחמישייה, ובאורח לא מקרי בעליל אלה היו הדקות החלשות ביותר של פנרבחצ'ה מבחינה התקפית; הוא סיים את המשחק עם עשר דקות, שבמהלכן קלעו הטורקים 11 נקודות. ובכל זאת, הוא חזר למקומו בקצה הספסל ולא שב לפרקט עד לסיום; גם בדקות שבהן נדרשו סטופים הגנתיים כמו אוויר לנשימה, וכשווילבקין לקח על עצמו את המשחק, הסטופר ההגנתי נותר לצפות בו מהספסל.

5. השורה התחתונה קובעת. והיא על סף המדהימה

בסוף, אחרי קומדיה של טעויות בדקה האחרונה, שכמעט עלתה במשחק כולו, זה הספיק. נחזור על התיאור שהוצג כאן כבר, וסליחה מראש על המיחזור, אבל ראוי להתעכב על הנקודה הזאת: מכבי תל אביב, זו שחייבת את יד אליהו כדי לשרוד, שורדת בלי יד אליהו. מכבי, זו שתלויה כל כך בבולדווין (נא לעדכן גירסה: כרגע היא לא פחות תלויה, מתברר, בקולסון), עדיין לא קיבלה העונה את בולדווין האמיתי.

מה זה שורדת? היא מדורגת כרגע במקומות 5-4 ביורוליג עם מאזן 3:5. גם אם הדרך לא תמיד סלולה, והכדורסל לא תמיד יפה לעין, והמשחקים לא מתחילים ומסתיימים בצורה חלקה, השורה התחתונה הזו היא על סף המדהימה.