קוראים לזה קבוצה: הניצחון של מכבי תל אביב הגיע ממקור בלתי צפוי

1. פיתוח של רפאל

"איך, איך דווקא השחקנים האלה חוגגים עלינו", תוהים בינם לבין עצמם מאמני היורוליג – הנוטים מלכתחילה להתלוננות יתר. במשך שנים התמקדו היריבים של פנרבחצ'ה ואולימפיאקוס בשלל הכוכבים שלהן, ואז פתאום הגיחו מליח מחמוטוגלו או יאנוליס לרנדזאקיס והכניעו אותם. והרי זה הגיוני שקווין פאנטר יירה מכל בלטה, אבל אתה לא מאמין שטריסטן ווקצ'ביץ' יסב לך נזק, כפי שקרה אתמול בבלגרד. ואחרי שהתכוננת למהלכי קלאץ' של מילוש תיאודוסיץ' ונמאניה נדוביץ', אתה חייב לתהות מאיפה בא ברנקו לאזיץ' עם סלי קלאץ', כמו במאורעות ליל אמש באיסטנבול.

ואם קוראים לך סשה אוברדוביץ', אתה מגיע מראש למשחק מול מכבי תל אביב בכוננות ספיגה, כי ברור כמה מסוכנים הם לורנזו בראון, ווייד בולדווין ובונזי קולסון. ואז, כשנדמה שאתה ומונאקו סוף סוף למדתם להסתדר איתם, מגיח רפי מנקו ונועץ שלשות בזו אחר זו כדי לקבור לכם את המומנטום. שלוש צליפות היו לו בשלוש דקות ו-26 שניות, אי שם ברבע השלישי, בטיימינג שאי אפשר לזלזל בו.

הראשונה קטעה בצורת של חמש דקות ללא סל שדה, ועצרה ריצת 1:12 של היריבה; השנייה באה בתגובה לקליעה של פיטר קורנלי, שהורידה כבר לארבע הפרש; והשלישית החזירה את הצהובים ליתרון דו ספרתי. היא כבר שלחה את המאמן הסרבי לתהות למה בעצם היה שווה כל המאמץ הזה, אם בסופו של הקאמבק אתה מגיע פחות או יותר לאותה נקודה שבה פתחת את המחצית השנייה.

מנקו, שעמד על ארבע שלשות לאורך כל העונה שעברה, שיגר 3 מ-3 בתוך שלוש דקות ו-26 שניות. ואתם אמרתם שבמשחקי ליגת העל לא מפתחים שחקנים.

2. האקדוחן מת מצחוק

זה לא היה המשחק הגדול ביותר בקריירה של הכוכבים האמיתיים על הפרקט בהאלה פיוניר. מייק ג'יימס סיים את הרבע הראשון עם נקודה אחת, ואת המחצית עם שש (אחרי שיובש וסופסל באופן נדיר במשך שמונה דקות ברציפות. למה? לא ברור). בראון ובולדווין עמדו בסיום הרבע השלישי על 6 מ-18 מהשדה, בלי שיבקרו אפילו פעם אחת על קו העונשין.

ואז התחיל קרב האקדוחנים.

ככל שמונאקו התקרבה למכבי, ומחוגי השעון (אין לו באמת מחוגים, אבל תזרמו) התקצרו והובילו להכרעת המשחק, כך התחדדה התלות בקבלת ההחלטות של המנהיגים האמיתיים. כלומר, יסלחו לנו הרפי מנקוז והאלי אוקובוז של העולם; המאני טיים הוא זמנם של בעלי המאני.

היה רגע שבו שבעת השחקנים האחרים על המגרש היו די מיותרים. ג'יימס יורה שלשה, בראון מחזיר בשלשה. אז ג'יימס יורה עוד אחת, ובראון מחזיר לו בקליעה לשתיים. בין לבין הם נתנו לג'יימס ווב ולאלפא דיאלו לבצע כמה טעויות, וחזרו לזירה: שלשה לג'יימס, שלשה לבולדווין, קליעות עונשין של בראון, ולקינוח אסיסט של בולדווין לג'וש ניבו כדי לסגור עניין באופן סופי ומוחלט.

ברבע הרביעי חיברו בראון ובולדווין תשע נקודות וחמישה אסיסטים, ללא החטאה משום טווח. ג'יימס, שנותר לבדו, סיים את הרבע הזה עם 15 נקודות ושלושה אסיסטים, גם הוא ב-100%. שלושתם אינם בדיוק השחקנים שחוששים לטעות, או שנמנעים מהחלטות בעייתיות פה ושם, אבל הדקות האחרונות אתמול המחישו כמה גדולים הם באמת.

מכבי תל אביב סימנה באופן טבעי את ג'יימס כשחקן שצריך לקפוץ עליו, לדאבלטם ולמלכד אותו בטראפים. פחות או יותר כפי שעשתה כבר לשיין לארקין וקינן אוואנס. לאורך רוב שלבי הערב זה עבד בצורה מצוינת, עד שהאיש החליט להתפוצץ. וגם כשהוא החליט, זה לא הספיק. כי קרב אקדוחנים זה אחלה, אבל שניים מול אחד זה לא באמת כוחות.

וכאן, כנראה, טמונה הבעיה של מונאקו. קבוצת פיינל פור, שמשחקת כדורסל אטרקטיבי, יודעת מה היא רוצה מעצמה, שומרת על המשכיות ונהנית מטונות של כישרון לצד כמויות בלתי נדלות של אתלטיות, שרירים וכישורים הגנתיים. אז למה העונה היא פחות טובה מבעונה שעברה? כי חסרה לה צלע משמעותית. אין ספק שג'יימס הוא בעל הבית, אבל הברומטר האמיתי בנסיכות הוא בכלל ג'ורדן לויד. וכל עוד גבו הדואב משבית או מגביל אותו, גם לקבוצה כולה תהיה כנראה תקרת זכוכית. כשהוא יחזור לעצמו, היא תטפס למקומה הטבעי במעלה הטבלה.

3. אלה לא רק המספרים, זו "הסיטואציה"

אם עודד קטש היה אמש בצד הלא נכון של המתרס, הוא בוודאי היה מסביר בסיום ש"לא הפסדנו ברבע הרביעי, אלא כשנתנו ליריבה לקלוע עלינו 49 נקודות במחצית הראשונה ואיפשרנו לה לפתוח פער של 17 ב-21 דקות". ולמרות הכמעט קאמבק, הוא כנראה היה צודק. מי כמו אוברדוביץ' מבין את זה עכשיו.

אז אם ההכרעה האמיתית הייתה בחלק הראשון של הערב, חייבת להישאל השאלה: איך מכבי תל אביב שוב מנצחת כשהכוכבים, שהיא כל כך תלויה בהם, רחוקים משיאם? ראשית, גם כשבראון ובולדווין לא משחקים טוב, הם ממגנטים אליהם את ההגנה ומקילים את החיים על שותפיהם לקבוצה. ושנית, למרות הסגל הקצר במונחי יורוליג, הקבוצה הזאת מוצאת את התרומה הנוספת והמשדרגת – להלן: האקס פקטור – ממקורות אחרים.

אז נכון, מה שמנקו עשה למונאקו הוא באמת קיצוני ואולי לא מייצג. או שאולי הוא כן מייצג? בקובנה ונגד אנאדולו אפס קיבלה מכבי הצגות מתמיר בלאט, מול באסקוניה הגיע תורם של ווב ורומן סורקין, שהולך ומשתבח ונצץ גם בווילרבאן, ובמילאנו הצטיין חסיאל ריברו. ולצד כל אלה, בולטים שניים שמשקלם הסגולי רק הולך וגדל עם הזמן.

האחד הוא ניבו, שמצד אחד הוא אולי הסנטר הכי אתלטי ביורוליג, ומצד שני הוא לכאורה די מוגבל בצד ההתקפי, ללא משחק פוסט אפ ובלי קליעה. אבל – וזה אבל גדול – הוא שחקן הפנים המושלם לכדורסל הקטשי. לקח לו זמן ללמוד ולהילמד, וכרגע טרוד פיד מכבי בעיקר בשאלה איך ואם בכלל תצליח הקבוצה לשמור עליו ולהאריך את חוזהו המסתיים בקיץ. גם לשחקן עצמו, אגב, לא כדאי למהר לעזוב את הסיטואציה המושלמת שאליה נקלע.

והשני הוא קולסון. סמול פורוורד איכותי, מגוון ויציב הוא מצרך די מבוקש ונדיר. המספרים ממחישים שמספר 50 של מכבי הוא בין הטובים ביורוליג לתפקידו. מריו הזוניה וגבי דק "מתבזבזים" יחד באותה קבוצה (ובגלל מכת הפציעות של ריאל מדריד, בכלל מתופקדים לרוב בעמדת הפאוור פורוורד), וויל קלייברן הפצוע הגיע לסגל הכי לא נכון מבחינתו, ושאבון שילדס אדיר – אבל עכשיו נקלע שוב להשבתה השנתית הקבועה שלו.

ומול כל אלה ניצב קולסון. בחלק הראשון של העונה, כשבולדווין היה פצוע, הוא היה רמה מעל המשחק (17.2 נקודות בארבעת המחזורים הראשונים); בשבעה משמונת המשחקים האחרונים הוא קלע בדאבל פיגרס (לעיתים הוא הגיע ל-10, 11 ו-12 נקודות, וכשנדרש התעלה ל-17 ו-19), ואתמול הגיע לפיק והעמיד את תצוגת השיא שלו העונה – 27 נקודות ב-25 דקות, 10-9 לשתיים, 3-2 לשלוש, 27 פעולות חיוביות לעומת שש שליליות.

לא קל לייצר מספרים עקביים בקבוצה שנשענת על שני שחקנים אחרים, שהכדור בידיהם רוב הזמן. וזה מה שהופך את קולסון להתאמה המושלמת: הוא השלים מראש עם העובדה הזאת, הבין מה תפקידו ולמד לחיות ממה שהמשחק נותן לו (ולעיתים, צריך להודות, הקבוצה לא עובדת מספיק בשבילו). לפתע, השאלה "איך מנצחים גם אם לא מקבלים 40 נקודות ו-18 אסיסטים מבראון ובולדווין" מקבלת תשובה הרבה יותר בהירה. קוראים לזה קבוצה.