לא קשה לנחש כיצד הגיבו והרגישו כמה משחקני פנרבחצ'ה כשנודע להם מי יחליף את דימיטריס איטודיס. במידה רבה הם עברו לקבוצה הזו בזכותו; בעצם, בגללו. ניק קלאתיס, נייג'ל הייז-דייויס וסרטאק שאנלי עזבו את ברצלונה לאחר שלא הסתדרו עם שרונאס יאסיקביצ'יוס, ולפתע, באמצע דצמבר 2023, דרכיהם הצטלבו מחדש.
אבל באיסטנבול הם נתקלו בגירסה מרוככת ונעימה יותר של שאראס. פחות נרגן, פחות נוקט מחוות מוגזמות, פחות מלחיץ. אחרי הגירושים הלא נעימים מבארסה, הוא הבין שיצטרך להירגע ולמצוא את הדרך להגיע ללב השחקנים כדי לשרוד בביזנס הקשוח של לופ מאמני הצמרת באירופה. "אם מישהו צורח עליך כל הזמן, בסוף אתה מפסיק להקשיב", העיד אלכס אברינס על החוויה המפוקפקת לשחק תחתיו.
הליטאי ידע שזו תהיה ההזדמנות האחרונה שלו לאמן בטופ, וכדאי שייקח אותה בשתי ידיים. הוא שיער בוודאי שחרושת השמועות סביב יחסיו עם חניכיו לשעבר שהפכו לחניכיו בהווה כבר משתוללת, וההחלטה הראשונה שלו כמאמן פנר אולי קנתה את עולמו: במשחק הבכורה שלו, מול מונאקו, הוא העלה את שלושת שחקני המריבה – קלאתיס, הייז-דייויס ושאנלי – בחמישייה הפותחת. אקט סמלי, אך משמעותי. המעגל נסגר בצורה מושלמת עבורו כשאת הכרטיס לפיינל פור הוא הבטיח מול אותה מונאקו, במשחק החמישי והמכריע בחוץ בסדרת הפלייאוף.
ואם כבר סמליות, אז מי כמו קלאתיס יכול להציג אותה. את ברצלונה, כאמור, הוא עזב בגלל יאסיקביצ'יוס. בקיץ האחרון גם פנרבחצ'ה כבר לא רצתה בו; למרות חוזהו הכבד, ואולי בגללו, היא ניסתה להיפטר מהיווני-אמריקאי. היא כבר איתרה מחליף בדמותו של ראול נטו, אבל הוא נפצע כבר בשלב מוקדם של ההכנה לעונה, ולמזלה זה כבר עוד לפני שנמצאה קבוצה לרכז הווטרן. איך זה נגמר בסוף, אוהו, איך זה נגמר בסוף.
במשך שנים ארוכות נטען (בצדק, יש לומר) כי בכדורסל של ימינו אין מקום לפוינט גארד נטול קליעה. וקלאתיס, על אף סגולותיו הרבות והייחודיות, לקח את זה לאקסטרים. אחוז הקריירה שלו מהעונשין עומד על 53, והמצב החריף כשיצא מעבר לקשת; הוא התייצב לאורך השנים על 0.8 שלשות ב-29%. רע לתפארת.
אלא שבגיל 35 קרה לו משהו מוזר: המנהיג של פנר טיפס לשיא של 36.7% לשלוש (לא מדהים, אבל הרבה יותר טוב מהרגיל), ונכנס לספרי ההיסטוריה בדרך הכי לא קלאתיסית שיכולה להיות: הוא האיש שחתום על ניצחון החוץ הראשון במשחק מספר 5 של פלייאוף היורוליג.
ואיך הוא עשה זאת? באמצעות שלשת ניצחון, 19 שניות לתום ההארכה במונאקו. ולא סתם שלשה, אלא שתי שלשות בדקה האחרונה. ולא סתם שתי שלשות, אלא כאלו שבאו אחרי שפגע ב-1 מ-8 לאורך 43 הדקות הראשונות.
וזה כבר בעצם מזכיר את דרכו של רכז אחר (שהיה קצת יותר טוב מקלאתיס בקליעה מבחוץ), שאראס שמו. אגדות שלמות נכתבו כבר סביב המשחק הדרמטי ההוא של יאסיקביצ'יוס במדי מכבי תל אביב, שבו נתקע עם 0 מ-8 לשלוש מול מונטפסקי סיינה, רק כדי לנעוץ את השלשה היחידה שלו בתזמון מושלם שמנע הפסד.
"בסוף, זה מה שעשה את ההבדל בין עלייה לפיינל פור לבין הפסד", הודה המאמן הליטאי. "ניק קלע שתי שלשות, ופתאום זה נראה כאילו אני גאון".
קלאתיס אינו היחיד שפורח מאז החלפת המאמנים. גם הייז-דייויס משחק את הכדורסל הטוב בקריירה שלו, וגם סקוטי ווילבקין, ג'ונתן מוטלי וטאריק ביברוביץ' חווים עדנה מחודשת. אלה הם חמשת השחקנים שיאסיקביצ'יוס הכי סומך עליהם – נוסף על מרקו גודוריץ', טיילר דורסי ודיישון פייר – ובאופן טבעי, האחרים משלמים את המחיר.
מי שנמחק לחלוטין אחיזה מהרוטציה הוא ים מדר. הערב (שישי, 19:00) הוא יהיה לישראלי השלישי שמשחק כזר בפיינל פור, אחרי עודד קטש ויותם הלפרין שעשו זאת לפניו עם פנאתינייקוס ואולימפיאקוס, אבל אולי הבחירה במילה "משחק" חוטאת לאמת. הוא רואה מגרש רק במשחקי הליגה הטורקית, אבל לא מן הנמנע שיישאר מחוץ לסגל בשלבי ההכרעה בפלייאוף המקומי. לאורך כל הסדרה מול מונאקו הוא קיבל רק ארבע דקות וחצי, לאחר שווילבקין נפצע, וגם אותן הוא די "ביזבז" – כשביצע במהלכן ארבע עבירות מהירות, ולא חזר למגרש בארבעת המשחקים הבאים.
אין ספק שהרכז הישראלי ביצע מהלך כלכלי מתבקש ומחוכם בטווח המיידי כשעבר לטורקיה, אבל מבחינה מקצועית הלך העונה כמה צעדים לאחור. הוא לא רק הסתבך עם ז'ליקו אוברדוביץ', שהאשים אותו כאן בתחילת העונה ב"חוסר אמינות"; בעונתו השלישית תחת גדול המאמנים בהיסטוריה הוא היה אמור כנראה להפוך לרכז הראשון והמוביל של פרטיזן בלגרד. כעת, אחרי שנה לא פשוטה במדינה עוינת, ייתכן שיעמוד הקיץ בפני פרשת דרכים ויצטרך שוב להמציא את עצמו מחדש כדי להתברג בקבוצת יורוליג.
הפיינל פור הזה יהיה החמישי בקריירה של יאסיקביצ'יוס כמאמן, והוא יהיה שונה מרוב קודמיו. הפעם אין עליו לחץ; הוא כבר עשה את שלו כשהיה הראשון מאז אוברדוביץ' שהצליח להחזיר את פנר לפיינל פור (אחרי חמש שנות היעדרות); ולאור האופן שבו העונה שלה התפתחה, היא הכי קרובה להיקרא סינדרלה.
מקרב ארבעת המאמנים בברלין, שאראס הוא היחיד שעוד לא זכה ביורוליג עם חליפה. אם יצליח לעקוף הערב את ארגין עתמאן, ואחריו את צ'וס מתאו או יורגוס ברצוקאס, הוא יתקע את הדגל על עוד פסגה; רק שני מאמנים בהיסטוריה – לולו סאינס וסווטיסלאב פשיץ' – זכו בגביע אירופה אחרי שכבר עשו זאת קודם לכן כשחקנים. האם אחרי 21 שנים יצטרף סוף סוף חבר נוסף למועדון?
מה דעתך על הכתבה?