אם אין אני לי, גילי: עזיבת ג'ורדן לויד היא מכה. וגם הזדמנות

1. ג'ורדן ורמוט, גילי לויד

"רציתי לעבור ל**** כיוון שזהו הדבר הטוב ביותר עבורי בשלב זה. אף אחד לא הכריח אותי לעשות זאת", נשבע האיש ברגע חשיפת המהלך. בערב אחד הוא עלה למגרש, כבכל משחק אחר, במדי קבוצתו; בסיום החליף כיפים וחיבוקים עם שחקני הקבוצה היריבה, שאותם הכיר היטב – ולמחרת חתם בשורותיה. נכון, הסיפור הקצר הזה מזכיר מעט (הרבה) את ג'ורדן לויד וחזרתו המסתמנת ממכבי תל אביב למונאקו; אבל האמת היא שהציטוט בפתיח לא שייך לו – אלא לגילי ורמוט, במוצאי דרבי הכדורגל בשנת 2015.

משהסתיימה ההסתלבטות הדי מתבקשת, צריך לומר: אי אפשר להאשים את הגארד האמריקאי בעזיבה החפוזה. הביטו על הילדים שלכם, על חבריכם לכיתה, על שותפיכם לעבודה. אין אחד שלא נע ולא זע אחרי מתקפת הטילים מרפובליקת הטרור האיראנית. עכשיו דמיינו את עצמכם עוברים חוויה קיצונית שכזו במדינה זרה; לא פחות גרוע – דמיינו שאתם בכלל הרחק בביתכם, אבל בן משפחתכם נמצא שם, בחזית לא לו. הייתם מאפשרים לו להישאר שם?

נקווה שלא, אבל לא נופתע אם לויד אינו השחקן האחרון שעוזב את ישראל, בכל קבוצה שתהיה.

2. שוב היא לא שולטת בגורלה

ואחרי שכל זה נאמר, מכבי תל אביב עומדת כרגע בפני הזדמנות לתקן כמה שגיאות קשות שביצעה בבניית הסגל. האם קבוצה ששילמה אשתקד 1.1 מיליון דולר בממוצע לכל אחד מארבעת כוכבי העל שלה, והותירה העונה רק זר אחד בשכר הזה – הייתה צריכה לשים את הז'יטונים על שחקן מסוגו של לויד? האם בסגל כה מצטמצם, יש מקום לשחקן מרכזי כל כך שיכול למעשה לתפקד רק בעמדה אחת? האם בקו אחורי כה מצטמק, יש את הלוקסוס להחזיק סטאר שאינו מוביל כדור?

כל השאלות הללו נשאלו כאן כבר בקיץ. התשובה המובנת מאליה הייתה לא, ולכן נזרקה לאוויר התהייה "נוצץ. זהב?". לכאורה, המספרים מספרים שתחנת הביניים בחייו של הג'ורדן הייתה ראויה; ניצחון מתבקש, הפסד צפוי, מקום ראשון בטבלת מלך הסלים הקבוצתי, ראשון בזריקות מהשדה, שלישי בזריקות עונשין, שלישי בדקות, רביעי במדד. אלא ש-15.5 הנקודות של לויד הצטברו במין שקט מוזר; לא בדיוק מהשטף הקבוצתי (רק שניים מהסלים שקלע אתמול הגיעו מאסיסטים של חבריו), לא מתוך שיתופי פעולה יוצאי דופן עם שחקנים אחרים, ובאופן לא מפתיע – גם לא מתוך יתרונות מוחלטים שיצר לעצמו.

וכדי לקצר סיפור ארוך (באנגלית זה נשמע יותר טוב: To make a long story short), ג'ורדן לויד היה ג'ורדן לויד. שזה בסדר מבחינתו. ובסדר מבחינת כולם. חוץ ממכבי תל אביב, שבבואה לעונה מאתגרת ומלאת מהמורות זקוקה למשהו אחר. ועכשיו – שוב בניגוד לרצונה ולדעתה, ומבלי שתהיה זו ששולטת בגורלה – אם היא תפעל בחוכמה, תשקיע את סכומי העתק שהתפנו בעקבות העזיבה ותשכיל להנחית את האנשים הנכונים, היא עוד תוכל לברך בטווח הארוך על מה שקרה לה השבוע.

3. לאן נעלם הסקנד יוניט?

ואיך מתקנים את הטעויות האלה? שני אלמנטים ממחישים את תסמונת השמיכה הקצרה שממנה סובלת מכבי תל אביב: הראשון נוגע לניהול החילופים של עודד קטש. מן הידועות והמובנות מאליהן היא נטייתו של המאמן להשליך לפרקט את כל עשרת השחקנים ברוטציה כבר ברבע הראשון, ולחלק אותם באופן כמעט מתמטי לחמישייה ראשונה ולחמישייה שנייה. אתמול הוא נאלץ לחרוג ממנהגו.

את החילוף הראשון במשחק ביצע קטש אחרי פחות מארבע דקות, והשחקן הראשון שירד היה ליוואי רנדולף. אחר כך יצא חסיאל ריברו. בחילופים מספר 3 ו-4, עוד ברבע הפותח, חזרו רנדולף וריברו למגרש. כלומר, לצהובים לא באמת היה אתמול סקנד יוניט. בכל רגע נתון הם דאגו שיהיו על המגרש נציגים מהחמישייה הפותחת.

ודי בצדק, יש לומר. א', בגלל שהסקנד יוניט של העונה שעברה הפך לפירסט יוניט העונה, ומה שנותר מאחוריו אינו איכותי ומספיק; וב', בגלל הצניחה ברמת המשחק (ובמצב על לוח התוצאות) שנרשמה כשהמחליפים השתלבו כמעט במכה אחת מול וילרבאן בשבוע שעבר.

4. לאן נעלם יוקובאיטיס?

אפקט השמיכה הקצרה – שלא לומר, אפקט הטלאים בבנייה – הביא למגבלות בתחומים נוספים. וכאן נכנס האלמנט השני: אחד ההרכבים שרצו בצורה הטובה ביותר בתקופת ההכנה הציג את תמיר בלאט ורוקאס יוקובאיטיס כצמד. כשתופקד כסקנד גארד, וכמוביל כדור לא-עיקרי, התגלו בליטאי סגולות ייחודיות ויכולת סקורינג שעד הקיץ נותרה בגדר שמועה. אלא שאתמול הם לא שיחקו אפילו שנייה אחת יחד.

בשלושת הרבעים הראשונים זה היה מתבקש. לאור העובדה שאין בסגל רכז נוסף, ושאין לקטש את הלוקסוס להופיע אפילו רגע בלי אחד מהשניים לפחות, הוא היה צריך לתזמן את דקות המנוחה של זה עם דקות המשחק של ההוא; אבל ברגעי ההכרעה של הרבע הרביעי, כשמונאקו הגבירה את האינטנסיביות, האגרסיביות והלחציסיביות (אוטוקורקט, סליחה) על הכדור – ובפרט כשבלאט לא הצליח לאיים על הסל כבשבוע שעבר, ויוקובאיטיס הציג יכולת משופרת בהרבה – היה מקום להציב את שניהם יחדיו על המגרש.

לכן, הדבר הראשון והדחוף ביותר שמכבי תל אביב צריכה לעשות הוא להנחית שחקן שיוכל להחזיק את עמדת הרכז לפרקי זמן משמעותיים. והדבר השני והכמעט דחוף ביותר הוא להביא סקורר שיידע לייצר גם לעצמו, יאיים מבחוץ ובעיקר ימצא את הדרך להגיע עד הטבעת ולסחוט עבירות. ואם אפשר לקבל ממנו מימד אתלטי ועבודת רגליים בהגנה, מה טוב. כלומר, אלה בדיוק האלמנטים שדריל מייקון היה אמור להביא איתו. אבל היום מלא כבר חודש לשחרורו, ומחליף עדיין לא הונחת, משום מה.

אז בשתי מילים: סייבן לי. המשפט הבא עומד להצית את הפיד הצהוב ברשתות החברתיות, אבל נכון לכתיבת שורות אלה – לי ממש אינו סגור, מסוכם או חתום. רחוק מכך. ואם חפצת ניצחונות היא הקבוצה מיד אליהו/פיוניר, טוב תעשה אם תדאג לנעול ולנעוץ במהרה את העסקה הזו, שספק אם תמצא טובה ממנה. בעצם אין ספק: היא לא תמצא טובה ממנה.

5. רנדולף 28:26, קולסון 28:27

מה שמוביל לבעיה הנוספת, הצפויה והזועקת בסגל: עמדת הסמול פורוורד הנטושה. כן, חלפו רק שבוע ושני משחקים מפתיחת העונה, וכל נתון צריך להילקח בערבון מוגבל ביותר – אבל קשה להתעלם מהסימטריה. ממוצע הדקות של רנדולף עומד על 28 דקות ו-26 שניות; ממוצע הדקות של קודמו בתפקיד, בונזי קולסון, עמד אשתקד על 28 דקות ו-27 שניות.

מובן שמדובר בשני שחקנים שונים בתכלית, שעושים דברים אחרי לגמרי, אבל מי שחשב שרנדולף יוכל לחקות את קולסון בדומיננטיות (וכך לפחות מוכיח נתח הדקות שקיבל) כנראה הפסיד באיזו התערבות. כשאנטוניוס קליבלנד שוחרר, איפשהו במעלה הקיץ, במכבי היו בטוחים שקולין מלקולם יגיע מפריז. ואיתו, כנראה, התמונה הייתה נראית אחרת. אבל הוא לא הגיע, וכמעט בכל רגע נתון נדרשים הצהובים לחפש פתרונות כלאיים מאולצים במשבצת הזו.

ב-19% מהדקות מול וילרבאן ומונאקו הם הציבו את לויד בעמדה מספר 3 (למרות ש-3 הוא לא), ב-10% הם היו על המגרש עם שלושה שחקני פנים (ג'יילן הורד או וויל ריימן במשבצת) וב-5% היה זה רפי מנקו שתופקד שם. וכשאלה הנתונים – תודה ראשונה ולא אחרונה העונה לדור לבנת מפודקאסט "מכביבול" על הסיוע – ברור למה רנדולף תפס את המשבצת הזו למשך 66% מהזמן. הוא לא אשם, והוא נקלע בסיטואציה שאינה מתאימה לו. לכן, אם לי יגיע (אם, אם), מחליפו של לויד יצטרך להיות שחקן שבניגוד אליו נוטה בכלל לעמדת הסמול פורוורד.

קטש, שחוגג היום את יום הולדתו ה-50 (מזל טוב), יודע בדיוק את מי הוא היה צריך עכשיו. אזהרת ספוילר: בחלק ב' של ריאיון 50 על 50, שיעלה כאן מאוחר יותר, שאלתי אותו איזה שחקן מהדור שלו הוא היה רוצה להנחית במכבי תל אביב. "וואו, קופצים לי כל כך הרבה שמות", השיב, "אבל מכיוון שאנחנו ממש צריכים עכשיו גם רכז וגם סמול פורוורד, הייתי לוקח את דיאן בודירוגה".

מעניין מה גובה הבייאאוט בחוזהו של נשיא היורוליג.

6. גופייה מספר 800,000

כשהבעיות בשלוש עמדות החוץ כל כך אקוטיות וקריטיות (מי זוכר שעד לפני ארבעה חודשים החזיקו בהן לורנזו בראון, ווייד בולדווין וקולסון), הופכות הצרות בקו הקדמי לסוג של מותרות. אזור הצבע יישאר פרוץ כל עוד ווניין גבריאל פצוע או לא מאוקלם, חסיאל ריברו הוא אחלה סנטר שני (אבל סנטר שני, לא ראשון) וג'יילן הורד נראה כמו בינגו, נשמע כמו בינגו ומנתר כמו בינגו (לא רק בגלל איכותו כשחקן פנים, אלא גם בשל הפתרונות שהוא מציע בהגנת החילופים ובשמירה על גארדים). ורומן סורקין?

סורקין נראה עד כה כמי שהחליף הקיץ את מספר הגופייה מ-9 ל-800,000, וסוחב על גבו את תג המחיר ששולם כדי להשאירו. המספרים (שוב, רק שני משחקים, קחו בערבון מוגבל) די מדהימים: האיש שמר על יציבות לא-מרשימה נגד הצרפתיות, ובכל אחת מהופעותיו הציג שורה סטטיסטית זהה לחלוטין של 7 נקודות, 3 ריבאונדים, אסיסט אחד ומדד 4.

די מדהים? לאורך העונה שעברה, עם פחות דקות ובאחוזים הרבה יותר מרשימים, עמד סורקין על נתונים דומים להפליא – 6.8 נקודות ו-3.1 ריבאונדים. הסטטוס חדש, אבל המספרים ישנים. שתי החטאות שלו מול שער ריק במונאקו, שתורגמו לחמש נקודות מהירות בצד השני, חיסלו את המומנטום של מכבי ברבע השלישי וגרמו לה לאבד את היתרון האחרון שהיה לה במשחק.

אז נכון, לא קל להתמודד עם שחקן בשרני כמו דונאטאס מוטייונאס בעמדת הפאוור פורוורד, כפי שהיה קשה לו מול דינוס מיטוגלו בסדרת הפלייאוף באביב האחרון, אבל זה לא עומד להיות קל יותר. כעת הוא יידרש למחוק את סימני השאלה שהתעוררו בשלב מוקדם מהצפוי ומהרצוי.